רוחות רעות (והפגנה היום)

ככל שהימים עוברים, ככל שהשנים נוקפות, בתהליך הפוך לכל היגיון, ישראל מתבגרת אל אינפנטיליות מבישה. ואם לשפוט על פי גדול משורריה בדור האחרון, כפי שאחדים רואים בו, בחרותה זו מכערת את זקנתה. דבריו של נתן זך, אזרח מורם מעם בעל שלושה תארי פרופסור ועטור פרסים וכיבודים, מצטרפים למאמר דוחה במיוחד מבית מדרשם של בכירי התרבות של ישראל הלבנה. מלה למלה, משפט למשפט, מצטרפים דבריו וכמו מסכמים את הנרטיב הישראלי הרשמי שדבר לא השתנה בו מעולם. אלברשטיין וגלרון, זמרותיו האהובות של זך, כמו תלמידות טובות, כבר הספיקו לכתוב במהלך השנה את המבוא להבל שיהוקיו, כפי שנקלטו בתוכניתו של עופר שלח. “אין חזרה מהוולגריות” פסקה אלברשטיין ורפררה לפראנויות של גלרון מפני שדים עדתיים ביום חגם, “העיקר שישאירו את הכיסאות בהיכל התרבות שלמים למרות כל הצהלולים והשמחה”. גם קניוק הוסיף השבוע את שלו כמין יבבת תנים על תל, מבכה את מותה של העברית הישנה והטובה והתקנית “מחיסול על ידי כוחות השחור של שירים” שהמסכן “שומע לפעמים במונית”. ועל פניה של קדרת התרעלה הזאת נבזק בקדחתנות זבובית – לחש בחש – תבלין ערמומיות בטעם ליצני חצר מבית יוצר של שני בנים – ציפר ומנחם. חיל ורעדה אוחזת את שומרי הסף כשעל גבולות השדה עומדים צבאות של כישרונות בשיר, ריקוד, ועט – במחט הרוקמת ובלהיט המתגלגל. עדיין, הם רוצים לקבוע מה ייכנס ומי יישאר בחוץ, מי שווה יותר ומי כלל לא שווה במונחים שהם קבעו ובצבע המדים שהם תפרו. הם שמבקשים לקבוע את המרכיבים ואת סדר השכבות, הם רוצים להכניס לתנור ואחר כך לחתוך ולחלק את העוגה – איפה ואיפה – לזה בכלל לא ולזה יותר ויותר. הם ואחרים, בדיבורים ובמעשים מבקשים לשמר את צביונה החדגוני האתני של התרבות בישראל. אנו, אמנים ופעילי שטח נמשיך במעשינו כדי למגר את הגזענות ולהוקיע את הגזענים בכל יום ובכל אתר ומקום.

היום, יום ד’ 28/07/10 בשעה 17:00 נצא כולנו מן המערות שבשכונות ועיירות הספר, ונעלה אל טבורה של הבועה הלבנה ונעמוד בשערי ביתו של נתן זך, רחוב כיכר רבין 9 תל אביב (בסמוך לתולעת ספרים וליד כיכר רבין) ונקרא לו שיצא החוצה ללמדו את תרבותם ועוז רוחם של מפגינות ומפגינים!