הר הבית: שומרי תורה מול שומרי טורא

English

כשהר הבית (‘טורא’ בארמית הוא ‘הר’) עשן כולו אנו עדים באחרונה לעמדה מאוד תקיפה מצד הפוסקים המובילים בציבור המזרחי-ספרדי בישראל – אסור באיסור חמור לעלות אל הר הבית ואף נגוע בקצהו. עמדה זו יונקת מפסיקתו החד-משמעית והנחרצת של הרב עובדיה יוסף (2013-1920), רבה הראשי הספרדי לשעבר של מדינת ישראל, ומהבולטים בפוסקי ההלכה ביהדות המזרחית במאה העשרים. במסגרת המאמר הקצר שלפנינו אני מבקש לעמוד על הרקע לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש”ס, ועל העימות האידיאולוגי המתמשך בינו לבין הגישות הקיצוניות בחוגים התורניים בחברה הציונית הדתית.

במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על מזרח ירושלים ובכלל זה על מוקדים בעלי חשיבות דתית עצומה כמו הר הבית. אתר זה קדוש במיוחד הן ליהדות והן לאסלאם: מבחינת המוסלמים הר הבית הוא מקומם של שני מסגדים חשובים; מבחינת היהודים הוא המקום שבו שכן בית המקדש היהודי שחרב בשנת 70 לספירה, מאורע שמנקודת מבטם של החוגים הלאומיים והדתיים ציין את פתיחת פרק הגלות שסופו בהקמת מדינת ישראל. רבים בציבור הישראלי ראו בהשתלטות על הר הבית את אחד משיאיה של מלחמת ששת הימים ואת אחד הרגעים המכוננים של הריבונות היהודית החדשה. היו אף מי שפירשו את כיבוש הר הבית כאות גלוי למעורבות אלוהית בתוצאות המלחמה, שבאה אחרי תקופת המתנה מתוחה ומלאת חרדה אך נגמרה בהישג צבאי גדול של ישראל. רגשות דומים אגב שררו גם בזרם המרכזי בציבור החרדי שנמנה עם חוגי אגודת ישראל.

תוצאות המלחמה גם עוררו לא מעט חששות בהנהגה הישראלית. אישים כראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין ואחרים ראו בהחזקה בהר הבית פתח להסתבכות מדינית ודתית. החשש היה כי השליטה היהודית במתחם תהפוך את הסכסוך בין ישראל לערבים מעימות לאומי לעימות דתי שיהיו מעורבות בו כלל המדינות המוסלמיות בעולם. למרבה ההפתעה, סייעה להנהגה המדינית דווקא קואליציה שמרנית של רבנים חרדים וציונים דתיים, מהרבנות הראשית ומחוצה לה. אלה אסרו במפורש על יהודים לעלות להר הבית. דומה כי הכל הבינו את האנרגיה הדתית והפוליטית הנצורה באפשרות השליטה בו. נימוקיהם לא היו מדיניים או פוליטיים, אלא הלכתיים-דתיים. עמדתם נדונה בישיבות הרבנות הראשית והתפרסמה בתמצית במודעות בעיתונות הדתית והכללית. על רקע עמדה תמציתית ומרוכזת זו בלטה עמדתו המפורטת והנפרדת בסוגיה של הרב עובדיה יוסף, ששימש באותה העת כדיין בבית הדין הרבני הגדול בירושלים.

במאמר הלכתי ארוך שהתפרס על פני מחצית הגיליון של הביטאון התורני-חרדי “קול סיני”, נימק הרב עובדיה, ארבעה חודשים בלבד אחרי המלחמה, את האיסור על כניסת יהודים לשטח הר הבית. בין היתר כתב: “אסור להיכנס בזמן הזה למקום המקדש … מפני שכולנו טמאי מתים … שקדושת המקדש מפני השכינה, ואין השכינה בטלה לעולם … לפיכך הנכנס למקדש בזמן הזה מתחייב באיסור כרת, ומצווה לפרסם הדבר ברבים להסיר מכשול מדרך עמנו”. במוקד נימוקיו הציב הרב עובדיה את קדושת המקום. בקרב החוגים הדתיים-לאומיים הקיצוניים נתפסה קדושה זו כמקור לרצון להתקרב אל הר הבית, ואילו אצל הרב עובדיה, הקרוב לחוגים החרדיים, זו הייתה בדיוק הסיבה שבגינה ראוי להתרחק מהמקום. קדושת המקדש נמשכת גם לאחר חורבנו, ומאחר שלשיטתו אין היהודים בזמננו יכולים לנהוג בהתאם לכללי הטהרה המתחייבים על פי ההלכה לפני עלייה להר הבית, הרי כולם בחזקת “טמאים”. מכאן שאין לעלות להר הבית, שכן התחומים האסורים לכניסה למי שאינו טהור אינם ברורים דיים, ולמעשה מי שעושה כן ‘מתחייב באיסור כרת’, כלומר מסתכן בנפשו – לא מידי אדם, כי אם מידי שמים, בשל העבֵרה על דיני הטהרה והטומאה בבית המקדש.

התביעה לריחוק מהר הבית והאיסור שהרב עובדיה ביקש להטיל על עליית יהודים אליו עוגנו לא רק בנימוקים הלכתיים מפורטים. התביעה לריחוק כמו באה לביטוי גם בסגנון הכתיבה והעריכה של פסק ההלכה עצמו. בשיח החרדי המקנה סמכות ל’מילה’, חשיבות גדולה לא פחות נודעת גם לדרך הצגתה של ה’מילה’. דרך ההצגה והעריכה האסתטית של חוות הדעת ההלכתית או הפסיקה יכולים לשמש גוף פרשנות לתוכן שעל פני הדברים נראה ענייני וחסר פניות.

קריאה בפסיקתו של הרב עובדיה בשאלת העלייה להר הבית אינה יכולה להתעלם מהלשון הרזה, היבשה, הדחוסה, העמוסה במראי מקום ובהתייחסויות הלכתיות מוקדמות. הסגנון הענייני כמו סייע לפוסק ההלכה, בסוף שנות הארבעים לחייו, למתן את ההתלהבות על תוצאות המלחמה. הרב עובדיה לא הקדים כל הקדמה למאמרו. ברוח הימים שבהם נכתבו הדברים היה מצופה להקדמה סיפורית קצרה שתקשר מעט בין מאמרו לפאתוס ולרגשות הלאומיים ואף הדתיים העזים שעוררה בקרב יהודים שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות השליטה בהר הבית, אירוע שנתפס בעיניהם לכל הפחות כאירוע נִסי; והנה, העלייה להר הבית הפכה מסוגיה הנקשרת באירוע, שכבר אז נתפס כמאורע מכונן, לדיון משפטי-הלכתי יבש משהו, בבחינת פסיקה אחת מִני רבות בהלכות ברכות או נטילת ידיים.

מצד אחד הפסיקה בסוגיית הר הבית, ממנה לא מש הרב עובדיה עד יומו האחרון, כמו ביטאה את הכלת האירוע ההיסטורי מתוך התייחסות רחבה למציאות החדשה ולמשמעותה ההלכתית, ומצד שני הניסוח, העריכה, הלשון – כל אלה כמו קרצו לעמדה החרדית הרֵיאקציונית של ראשי ישיבות מובילים שביקשו להנמיך את גובה הלהבות הלאומיות שמצאו מקום גם בחברה החרדית. לגישה זו אירועי המלחמה אמנם חשובים, עם ישראל ניצל מהכחדה, אך עדיין אין המדובר בגאולה ה’אמִיתית’. מדובר בעוד אירוע מלחמה בארץ, שההישגים בו אמנם הושגו בחסדי שמים, אך אין בו כדי לשנות את מצבם הארעי של היהודים שלאמִתו של דבר עודם ‘שרויים בגלות’.

שאלת הר הבית, ובהמשך גם פסיקתו של הרב עובדיה בדבר מסירת שטחים תמורת שלום, הן שתיהן הכרעות בעלות משמעות ציבורית רחבה. בשתיהן קבע הרב עובדיה דעת תורה מנומקת, כלומר לא דעת תורה מתומצתת הנסמכת על צייתנות לפוסק ההלכה. דומה כי באמצעות פסק ההלכה מיקם עצמו הרב עובדיה, ואת האוחזים בעמדתו, בעמדה הלכתית-לאומית עצמאית שאינה מתבדלת או מסתגרת כמו הזרם החרדי. ואולם, דווקא באמצעות המעורבות בשאלות מדיניות כמו הזמין עצמו גם לפולמוס אידיאולוגי ישיר וחריף עם החוגים התורניים הקיצוניים בעולם הציוני-דתי.

למעשה, גישתו של הרב עובדיה לסוגיית הר הבית חשפה את המחלוקת האידיאולוגית, שתלך ותעמיק עם השנים, בין שומרי התורה הספרדים לחוגים התורניים בציונות הדתית הרדיקלית. גישתו מבקשת להסתייג מהשאיפה האידיאולוגית והפוליטית של חוגים אלה להוביל את המפעל הציוני, וכמו הגישה החרדית הקלסית, נראה כי מעדיפה את שליטת הציונות החילונית במסגרת הפוליטית משליטת הציונות הדתית. לא רק משום תחרות פוליטית – שכמובן גם זו מעורבת בה – אלא גם מתוך עמדה עקרונית. בעוד הציונות החילונית נתפסת כתינוק שנשבה, שאפשר ללמדו מחדש את הדרך אל המסורת, הרי הציונות הדתית נתפסת כמעט כבן כלאיים וכמעוות שלא יוכל לתקון.

עמדתו-פסיקתו של הרב עובדיה הפכה לעמדה-פסיקה מרכזית בקרב מנהיגי הזרם המרכזי של החרדים הספרדים שומרי התורה. כפי שניתן להתרשם באחרונה מחרים מחזיקים בעמדה זו מי שהציבור רואה בהם כממשיכיו של הרב עובדיה ובהם בולטים בני משפחתו, כראשון לציון הרב יצחק יוסף וחבר מועצת חכמי התורה של ש”ס, הרב דוד יוסף ועמם פוסקי הלכה בולטים בציבור הספרדי כראשונים לציון עמאר ובקשי-דורון. עמדה זו משמשת בידי שומרי התורה הספרדים החרדים אמצעי נוסף בכדי לבדל עצמם ככל שניתן משומרי הטורא הדתיים הלאומיים.

ד”ר נסים ליאון מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וחקר, בין השאר, את תנועת ש”ס

לקריאה נוספת:

“אהבנו אותו,” אמר לי אבא ונאנח | נסים ליאון

עיני רבותינו אינן מושפלות | אלי ברקת

עוד על מרן עובדיה יוסף