שכול כמשתיק קול

על מה כועסים הכועסים על “הזמן המקביל”? על ברירת הזמן. על ההתמקדות בהווה ללא אזכור העבר. אבל בעיקר על העמדה הרגשית. על זה שההצגה מנרמלת לכאורה את הזוועה, מאנישה את מי שצריך להיוותר מפלצתי לעד. אמנם אין במחזה האדרה של וליד דקה או ניסיון להצדיק את מעורבותו בטרור, אבל בכך אין די. עבור הפגועים יש רק שתי ברירות פעולה: או גינוי מפורש או התעלמות מוחלטת. זאת לפחות כל עוד מימון ציבורי מעורב.

אכן הכעס הוא לא רק על ההצגה, אלא גם על המימון הציבורי שניתן לה. המימון נתפס ככזה שקושר את הציבור כולו, ובתוך כך אפילו את המשפחות השכולות, לפעולה הממומנת, וככזה שמעניק למחזה סוג של תו כשרות. זאת משום שהתקצוב נתפס בעיני הפגועים כפעולה שאיננה כפויה על המדינה. והנה אם יש ברירה, אזי הפעלתה מגלה העדפה, או לפחות היעדר נחרצות, כלפי האסירים, מושאי ההצגה.

אני מנסה להבין את המנגנון הנפשי שביסוד הכאב, אך יש לי התנגדות רבה לנתיב התגובה שכאב זה מבקש להכתיב. תקצוב אמנות, קל וחומר תקצוב של אמנות שמקורה במיעוט תרבותי-לאומי, אינו עניין של ברירה או חסד. זו חובה המוטלת על המדינה ועל רשויות אחרות, דוגמת עיריית חיפה (שאכן השיבה כעת את המימון לתיאטרון אל-מידאן).

הליברליזם מבוסס על האוטונומיה האנושית, כלומר על החירות האנושית ועל השוויון בזכאות לה ולתנאים שמעניקים לה ממשות. האוטונומיה מולידה שני תנאים מוקדמים לניהולם של “חיים טובים”. תנאי מוקדם ראשון הוא שנהיה חופשיים לנהל את חיינו בהתאם לאמונותינו ולבחירותינו. משום שאלו מושפעות מאד מהשתייכותנו התרבותית, יש הצדקה לגונן על השתייכות זו באמצעות זכויות קיבוציות לקהילות מיעוט תרבותיות. תיאטרון אל-מידאן פועל, לפיכך, גם בשם זכויות אלו.

תנאי מוקדם שני ל”חיים הטובים” נוגע לא לחירות לפעול, אלא לחירות לבחון את טעמי הפעולה. זו שמירת היכולת לבצע הערכה-מחדש של אמונותינו ובחירותינו. הרי אנו עשויים לטעות ביחס לערכם של מעשינו בהווה, ומכיוון שאיננו רוצים לנהל את חיינו על בסיס אמונות כוזבות, יש חשיבות לכך שנוכל אנו עצמנו לבחון, לבקר ולהעמיד בספק את תפיסותינו ביחס לטוב ולרע לאורם של מידע נוסף ונסיונות-חיים חדשים, שלנו ושל אחרים, ולראות אם הן ראויות לנאמנות נמשכת מצידנו. לשם כך נדרשים תנאים של גיוון, יכולת לבחון את המגוון האפשרי באופן אינטליגנטי, ויכולת מעשית לאמץ ללא פחד תפיסות חדשות ולזנוח אחרות. מכאן חשיבותו של הפלורליזם בתפיסות שאליהן אנו נחשפים. זהו טעם נוסף להקצאת מימון להצגה שסוטה מהזרם המרכזי.

קיימת הנחה תקפה נוספת, שיש לה השלכות על הסדרת מעורבותה של המדינה בספירות של תרבות, והיא ששוק הרעיונות לא יתגוון אם המדינה לא תסייע בגיוונו. מקום שמותירים לכוחות השוק את התקשורת ואת האמנות, מתקבל שוק רעיונות צר ומוטה. ובמקביל, אם לא מטילים חובות גיוון על תקשורת ממלכתית ועל הקצאת כספי מדינה לתרבות, אזי הם הופכים לזירה לדוברותה הבלעדית של קהילת הרוב.

זכותו של התיאטרון הערבי אל-מידאן לתקצוב אינה מותנית לפיכך בהתיישרות עם קהילת הרוב. הוא רשאי להביע עמדות הרווחות בקרב קהילת המיעוט כלפי האסירים, בוודאי כל עוד אין בהן שיר הלל לטרור.

הפגיעה הרגשית שחוות המשפחות השכולות נובעת מהבנה מוטעית של משמעות המימון הציבורי. בעולם מחשבתי שהתרגל לכך שהמימון הציבורי הוא עניין שבטי, מונופול של קהילת הרוב, הרי שכל זרזיף מימון למיעוט עלול להיתפס כמתן הכשר. זו הבנה שחובה להתנגד לה. כפי שהקצאת מימון לחינוך החרדי אינה הכשר לתכני הלימוד בו, כך גם הקצאה לתיאטרון ערבי-פלסטיני אינה הכשר הכרחי לעמדות המבוטאות בו. ובניסוח אחר, בהקצותה מימון לאמנות, המדינה פועלת כפטרון המעניק במה, להבדיל ממי שמבצע אקט של דוברות, של הבעת עמדה ערכית.

לבסוף, הצעד המידתי שעל המדינה להפעיל בהקשרה של פגיעה ברגשות מהסוג שמופיע כאן אינו שלילת ההקצאה, אלא הסתפקות בגינוי מילולי לאותו חלק מהמסרים שנתפסים על ידה כראויים לגינוי.