שתיקה שווה זהב?
עם היוודע דבר בית הדין המשמעתי בפרשת התלונות על הטרדה מינית נגד הפרופסור דוד אוחנה אוניברסיטת בן גוריון בנגב נכנסה לאלם. תגובותיהן של נשות הסגל האקדמי והמינהלי, ומרבית הסטודנטיות לא נשמעו. הפמיניסטיות של האוניברסיטה לא השמיעו את קולן אף על פי שכמה מהן מרבות להתראיין בנושאי פמיניזם וחברה. את כבודה של האוניברסיטה ואת כבודן של הנשים הנפגעות הצילו שלושה מרצים, וכמה עשרות נשות הסגל המנהלי וסטודנטים שהפגינו ביום ראשון האחרון, נוכח הסתירות והתמיהות שמעוררות ההנמקות שסיפק בית הדין, שזיכה את הפרופ` אוחנה מהאשמות שיוחסו לו והאשים את המתלוננות בקנוניה. אבל גם קולם של המפגינים כמעט שלא נשמע מחוץ לגבולות הקמפוס.
המקרה של פרופסור אוחנה, שאינו המקרה הראשון של הטרדה מינית באוניברסיטת בן-גוריון, מעלה שאלות מטרידות ביותר באשר לקשריה של הגילדה האקדמית, המתייצבת כמעט באורח אוטומטי להגנת חבריה, והוא מעורר מחשבות נוגות באשר להיבט המעמדי של המאבק הפמיניסטי, שהתגלה נוכח נטישתן של נשות הסגל המנהלי על ידי נשות הסגל האקדמי. מטרידים ומעציבים לא פחות הם שיקולי החשבון והפחד של רוב חברות וחברי הסגל הבוחרים לעבור על הפרשה בשתיקה, אולי מחשש לעתידם האקדמי.
השתלשלותה של פרשה זו מעוררת ספקות עמוקים באשר לעומק המחוייבות החברתית ולכנות המחוייבות הפמיניסטית של נשות ואנשי הסגל באוניברסיטת בן גוריון, שמרביתם לא השכילו לגלות שמץ של סולידריות עם חמש הנשים המתלוננות, הנמנות כולן עם הסגל המינהלי. הדיבורים התיאורטיים על זכותן של הנשים להגנה מהטרדות מיניות במקום עבודתן, מתמסמסים לנוכח העמידה המבישה מנגד, בחמישה מקרי המבחן שהציבו בפניהן חמש המתלוננות ממדרשת שדה-בוקר . המוסר הכפול נהפך כנראה נר לרגלינו, ואי אילו קווי דמיון בין פרשה זו לפרשת קצב לא יכולים שלא לעורר את השאלה מה כל זה אומר על אנשי הסגל באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטאות האחרות בארץ? מה זה אומר עלינו הנשים, ומה זה אומר על כולנו כחברה?
הופעתה האמיצה של מיכל, אחת המתלוננות, שחשפה עצמה באחד מערוצי הטלויזיה והוכפשה באורח מחפיר, עלתה לה ללא ספק בדמים, וחייה מעתה לבטח לא יהיו קלים יותר. נשים שיוטרדו במוסדות האקדמיים יפנימו את המסר של בית הדין המשמעתי של אוניברסיטת בן גוריון, וגם אם יתהפכו על משכבן לילות רבים ללא שינה לא יעזו להתלונן.
זוהי כנראה המסקנה היחידה מחוסר התגובה של כולנו!


