לאחרונה אני מחפש יזמים או קרנות הון-סיכון לקידום רעיון שעלה בראשי, ואני מבקש את עזרתכם:
לא מזמן יצא לי לשמוע תיאוריה פופולרית המעוגנת גם באי אלו מחקרים של תיאוריות אירגוניות, ותמציתה: עולם פנימי, דמיון ויצירתיות פוגעים ביעילות בשוק העבודה. ובאמת קשה לחמוק מן המסקנה שזה נכון, רוב רובו של שוק העבודה כיום מבוסס על עבודות רוטיניות או על עבודות הדורשות ממך להבין תבניות ומוסכמות של התחום בו אתה עוסק – מורכבות ככל שיהיו, עדיין מדובר בדפוס מוסכם.
מכאן שהבאזז סביב יצירתיות הוא פיקציה אפילו במקצועות הנחשבים ליצירתיים (שמודעות הדרושים המפנות אליהן משוועות ל”תותח יצירתי!”). כן, גם העיתונאי, היחצ”ן, המעצב, ראש הממשלה ואפילו הקופירייטר עושים רוב הזמן עבודה הדורשת הרבה יותר יישור קו עם מוסכמות או דרישות חיצוניות, מאשר יצירות גרידא.
למעשה זו האחרונה עשויה לפגוע במהלך העבודה יותר משהיא צפוייה להביא תועלת. במילים אחרות, עובד מיושר עם יצירתיות בינונית טוב אלפי מונים על גאון שחושב מחוץ לקופסה הישנה והמניבה.
טוב היה עושה הלמ”ס כשירות למעסיקים אם היה מביא לידיעתינו כמה כסף מאבד המשק הישראלי בגלל עולמם הפנימי של עובדיו. חישבו על העובד המהרהר מול המסך לכמה שניות במשך שעה אודות מהותם של המשימות אותן הוא אמור לבצע, והאם אין דרך אחרת לעשותן טוב יותר? באופן מצטבר מדובר בבזבוז משווע שעולה למשק ולנו עשרות מיליוני דולרים ורק במקרים נדירים מניב ייעול אמיתי.
לפיכך אני מציע סטארט-אפ פשוט לטובת ציבור המעסיקים שזכויותיו הקנייניות נפגעות מכך: מערכת של כלים לבחון את קורות החיים של המועמד לעבודה וסדרה של מבחנים נוספים שיסייעו לבדוק האם הוא לוקה בעולם פנימי מפותח, דמיון עשיר או יצירתיות ארורה.
המיזם דורש השקעה מינימלית, ויכול לסייע לנפות כבר בשלב ראשוני כל מיני עובדים מהזן המרגיז: מהורהרים, מנותקים, כאלו שחושבים שהמציאו את הגלגל מחדש או כאלו שחלילה יכניסו רעיונות יצירתיים בימינו על התאגדות במקום העבודה. בימים בהם מומצאות מערכות משוכללות לעקוב ולנטר אחרי תפקודו של העובד ואפילו אחרי רמת התפקוד הפיזיולוגית שלו, למערכת זו יתרון ברור.
כל תוכנית עסקית תראה כי היחס בין ההשקעה לעוצמה הכלכלית של שירות זה אמורה להביא לתשואה כבירה. מכאן, כפי שנהוג לומר בדה-מארקרית, האקזיט מתוק וברור. אלא שמשום שרעיון זה עשוי להיחשב בטעות ליצירתי למדיי, אל יתפלא המוציא לפועל שלו כי הוא עלול להיקלע לקשיים לחזור לשוק העבודה. מצד שני ייתכן מאוד שלא יזדקק לכך.
אבל את הכפפה יש להרים כי ככל שמתפשטים כלים אינטרנטיים מסויימים (כמו בלוגים ואתרי תוכן עצמאיים) ומידע חתרני זורם, גוברת היצירתיות על התבניתיות והמשק הישראלי המתקדם שהצלחנו לבסס פה נמצא בסכנה – שלא לדבר על העסק שלך.
הדבר דומה לתיאוריית התנגשות הציוויליזציות של הנטינגטון, רק שבמקרה זה ההתנגשות היא – כפי שציין הפילוסוף והסוציולוג הגרמני יורגן הברמאס – בין עולם המערכות לעולם החיים. המאבק הוא בין ראציונליות אינסטרומנטלית המיטיבה לדחוק הצידה את כל מה שמפריע, לראציונליות הומאנית שמקשה על הצמיחה הכלכלית עם טרוניות על זקנות במסדרון. זה מתחיל שם, בדברים הקטנים, ומסתיים בעובד שלך, ששילמת לו כסף טוב פר-שעה, שבוהה לכמה שניות מול המקלדת.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה ועוסק בהסברה קריאטיבית לארגונים לשינוי חברתי