תאמר נפאר נחוץ במאבק על זכויות אדם

בסיוע קטן של חבר שעובד בשגרירות צרפת, זכיתי בכניסה חינמית ודיפלומטית להקרנת סרט צרפתי שמשתתף בפסטיבל חיפה לסרטים. הסרט נסב סביב סיפור הבריחה של הילדה היהודייה פאני בחברת עוד שמונה ילדים מצרפת שנכבשה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, אל שווייץ.

פאני בן-עמי (שתיבדל לאריכות ימים) גיבורת הסיפור ״הריצה של פאני״ עלתה לבמה בתום הסרט, וממרום גילה שחצה את העשור השמיני, היא נעמדה מול הקהל המריע, צלולה וברורה. לצדה עמדו בוכיות ונרגשות, הבמאית ומפיקת פסטיבל חיפה לסרטים. בן-עמי נשאה דברי סיכום לאחר הקרנת הסרט שהיה עשוי היטב בכול הרמות, דבר שגרם לי לעקוב אחר כל סצנה בעניין רב, אני לא מבקר סרטים מיומן ולא שזה לא קורה לי בכל צפייה של סרט כמעט, אלא שככל שהסרט שאני צופה בו קשור לתקופה ההיא, למלחמה, לשואה ולזוועות, אני נהיה יותר ויותר ממוקד ומרוכז בהתרחשויות. שמחתי לראות את פאני, בריאה, חזקה, שלמה ושמחה, וכשהחלה לדבר, הייתי כולי כאפרכסת.

הקשבתי לה ולא שלטתי בדמעות, לא רציתי לשלוט בהן כשאמרה משפט שהעביר בי צמרמורת ״אני מקדישה את הסרט לכול הילדים שהיום לא שורדים במלחמות שווא, ואלה ששורדים בלי הוריהם, תשמרו על הילדים שלכם״. לרגע חלפו לי מול העיניים בסרט נע ומהיר, ילדים; ילדים מכול העמים והגזעים, ילדים בכול מקום ביקום, ילדים פצועים, ילדים הרוגים, ילדים יתומים, ילדים במחסומים, ילדים רעבים וילדים שהופגזו פעם אחת ושרדו ומתחננים שלא יופגזו שוב. פאני שהייתה ילדה וברחה מהתופת ומהכדורים השורקים סמוך לפניה הקטנות והעגולות, רואה את הילדים האלה בכול מקום, רואה אותם בעצמה וברוחה ורואה אותם בכל כלי תקשורת אפשרי.

כשסיימה את דבריה הייתי הראשון למחוא כפיים, המחיאות העוצמתיות האלה שסחפו אחריהם עוד כ-200 איש, רק אדם בלי לב יכול לא לגלות אמפטיה כלפי השואה של היהודים, רק אדם בלי לב יכול להתכחש לנרטיב המדמם מיליוני בני משפחה יהודים. כשיצאתי מהאולם לקחתי נשימה עמוקה מהאוויר החיפאי שאני כל כך אוהב ומכיר, אך הוא היה זר לי הפעם. לא יכולתי לא לחשוב על הראפר תאמר נפאר בתום הסרט, זו אותה עיריית חיפה שאני כרגע מתארח בפסטיבל שהיא מארגנת, ואותה עירייה שמתוכננת לארח הופעה של הראפר והשחקן תאמר נפאר, אך שרת התרבות והספורט מירי רגב, שלה חשבון לא סגור עם נפאר, החליטה ללחוץ על ראש העיר חיפה לבטל את הופעתו, עם התירוץ הכה מוכר: הסתה.

עקבתי אחר החדשות, ההאשמות, העקשנות של תאמר והסטטוסים שלא נגמרו, ונשמתי לרווחה כשבשעה מאוחרת, הודיע תאמר שהוא מופיע, ככל הנראה בלי בעיות, זאת על פי הודעת העיר חיפה. או אז עיכלתי והבנתי, בוודאי שאין כוח שיצליח לגרום לי -אישית- לא להרגיש את כאבם של היהודים בשואה, אך ייקח לנו זמן עדיין להרים את הקול ולחלוק אלה עם אלה נרטיבים, לדבר על הנרטיבים שלנו בדרך לא מחייבת, בדרך פשוטה ופתוחה, שנכיר את הכאב בדיוק כמו בטיפול אצל פסיכולוגית ונמצא דרכים אמיתיות לרפא אותו, אחת מהן זו דרך האמנות והמוזיקה.

אך במקום זאת, כל עוד השעה לא כשרה ובמקום שבו דיבור על הנרטיב הפלסטיני ועל הכיבוש נחשב כהסתה, במקום שבו שיח על הנכבה שהייתה והנכבה שנמשכת ועל אפליה נחשב כטרור במקרה הטוב, אמנים כמו תאמר נפאר דווקא נחוצים במאבק האזרחי על זכויות אדם, והם עדיין נאלצים להילחם על מקום במזבחי האמנות שמתהדרים בעשיית צדק, בייצוג הולם ודיון בסבל של המדוכאים בעולם, כמו למשל בפסטיבלי חיפה.