• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תוך 12 שעות לפנות האוהל

שלושה קשישים יפואים חסרי בית גרים באוהל בגינה ביפו כי גירשו אותם ממאהל ארלוזורוב. לא לאורך זמן כי העירייה “ללא הפסקה” הוציאה להם צו פינוי מהיר. עכשיו הם גם בלי אוהל
יהודית אילני

יום ה‘ ה-24 ביולי, אזעקה שנייה באותו בוקר, חסנא (בת 62), סועאד (בת 75) ואני תופסות מחסה מאחורי עץ לא גדול בגינת המתנ“ס הערבי-יהודי ביפו. חמישה בומים. אחד ממש חזק. נפל קרוב, אנחנו יודעות. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה. אין מה לעשות. חדר מדרגות? ממ“ד? מקלט? מרחב מוגן? הצחקתם אותנו. אפילו אוהל כבר אין.

מזה שבועות ספורים מתגוררות האחיות אבו אל עיון ביחד עם חסן, אחיהן בן ה-68, בגינה. על אף שבית המשפט הכיר כבר בשנת 2011 בזכותו של חסן לדיור מוגן בבית עמידר ברחוב הדולפין היפואי, האחים נותרו חסרי בית. סיפור משפטי מורכב ובעיקר מאוד כואב. סיפור המעלה שאלות רבות סביב יכולתם של אנשים מוחלשים במערכת בתי המשפט והממסד, גם לאחר שהכירו בצדקתם. לא אכנס לפרטי הסיפור הזה שאף אני טרם מבינה עד תום. היסטוריה מאוד מפותלת – יפואית אופיינית – איך מנגנון נישול עובד תמיד לטובת החזקים ודורס תחת גלגליו הרחבים את המוחלשים, אף אם בית המשפט הכיר בזכותם של האחרונים. והמוחלשים, במקרה זה, ברחוב.

עד ה-23 ביולי, היום בו הכרתי את האח והאחיות, הם חיו באוהל קטן, צנוע ומסודר להפליא בגינה. אבל האוהל הקטן הזה הפריע למי מבין באי ובאות הגינה. לאחיות חיוך מקסים. על אף צום הרמדאן הן מחלקות לילדים המשחקים בגן פלחי תפוז מתוק כדבש – תפוז יפואי. והילדים באים, שואלים שאלות תמימות של קטנים, חיוך מקסים, ממתק וחזרה למתקני הגן.

חסנא אבו אל עיון

“אני מיפו“, אומרת חסנא. “אני לא מעכו, לא מחיפה, ולא מטבריה. הייתי בכל המקומות האלה ובכל מקום אמרו לי: ‘תחזרי ליפו, את משם’. אז אני פה ביפו. הייתי גם במאהל ארלוזורוב. ושם אמרו לי: ‘את ערביה, לכי ליפו‘. אז באתי ליפו. אני כאן. וכאן זה הבית שלי. מכאן לא יוציאו אותי“.

ביום ד‘ ה-23 ביולי בשעה 13:15 (כך לשון הטופס) רשם פקח עיריית תל אביב צו פינוי לאוהל. “תוך 12 שעות יש לפנות את האוהל כי הוא מפריע לסדר ברחוב“. שלושה אחים קשישים, נחמדים וחייכנים. אוהל קטן, מסודר ונקי, כביסה נקייה על חבל שמתוח בין שני עצים. אבל לעירייה זה מפריע. לכן צריך להרוס להם.

“המתנ“ס כאן עוזר?” שאלתי.

“נכנסתי פעם אחת לשירותים. אמרו לי לא להיכנס יותר“, עונה אחת האחיות, “אנחנו הולכות לחוף הים. יש שם מקלחת, שירותים ומסודר שם”.

אך לסועאד בת ה-75 כבר לא כל כך קל להגיע לחוף הים הסמוך. היד שלה שבורה וקשה לה להסתדר עם יד אחת.

סועאד אבו אל עיון

הכרתי אותם לפני כשבוע וחצי, כמה שעות אחרי שקיבלו את צו “הפינוי תוך 12 שעות“. עוד באותו יום הרמתי אין ספור טלפונים לחברי מועצת העיר. עובדת סוציאלית מגיעה: “העירייה רוצה שתחזרו למאהל ארלוזורוב, ניתן לכם פינה שקטה ונדבר עם דיירי המאהל שלא יפריעו לכם.” במאהל ארלוזורוב זרקו על האחים אבנים, ירקו עליהם והם קיבלו מכות. לא ברור האם מדובר בדיירי המאהל או בעוברי אורח שלא ממש אוהבים לראות נשים בחיג’אב. כך או כך, האחיות והאח הקשישים מפחדים. בצדק. אבל העירייה לא מוכנה לשמוע. אני מנסה להסביר שביום א‘ חל עיד אל פיטר ומבקשת שלפחות יתנו להם עד אחרי החג כדי שנוכל בינתיים לנסות למצוא מקום ראוי יותר. האוהל באמת לא מפריע. “אבל יבואו עוד אוהלים,” אומרים לי נציגי העירייה. אוהל זה כנראה דבר מאוד מאיים. אולי יותר מטיל מבחינת העירייה. ובליבי אני משלימה: “יפו הפכה ליוקרתית. אנשים לא רוצים לראות חסרי בית בסמוך לבתי היוקרה שלהם“.

כך דואגת העירייה לזקניה חסרי הבית. בבוקר ה-24 ביולי חזרתי לגינה. האח והאחיות פירקו את האוהל בעצמן. חפציהם עומדים בסדר מופתי על יריעת פלסטיק מתחת לבד שחור. כביסה מתנופפת לה על החבל ומתייבשת ברוח הנעימה הבאה מן הים. על ניילון גדול פורסות האחיות את הניירת המשפטית. סיפור לא פשוט. בית משפט הכיר בזכותו של האח, אבל בין הכרה זו לבין המציאות המרחק רב.

ביום ג‘ ה-29 ביולי ליוויתי אותם לפגישה עם היועץ המשפטי של החברה בנוגע לדירת עמידר של המשפחה ביפו: “לא, הבית לא נמכר. כן, הזכויות של חסן. נכון, המשפחה משלמת שכר דירה באופן מסודר“. וגם: “יש פולש בבית ואנחנו לא מתערבים בזה.” האח והאחיות מאוד מבולבלים. בית משפט פסק לטובתם ונגד אותו פולש כבר ב-2011, אבל הם עדיין בגינה ואפילו אוהל אין. ביום א‘ לפני שבוע התחיל עיד אל פיטר, אבל הקשישים המקסימים האלה ישנו בחוץ, ללא כל הגנה. את העירייה זה לא כל כך עניין.

שלט חוצות בקרבת הגינה מודיע על הזדמנות טובה להשקעה בנדל“ן.

יפו, 2014. 

יהודית אילני היא פעילה יפואית

עוד של יהודית אילני

כנראה שיעניין אותך גם: