הפיל שבכיכר המוזיאון
הכול היה שם במוצאי שבת: צדק חברתי, תמיכה במאבק הרופאים, תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים, חנופה למשטרה ולשוטר העברי – אף פעם לא מזיק לגייס את המשטרה למהפכה – תמיכה בכל אחד ואחת: מהכבאים ועד המורים. אבל אף אחד ואחת ממארגני המחאה שעלו הבמה לא דיבר על הפיל שבחדר, על הפיל שעל הבמה, על הפיל שבכיכר המוזיאון, על הפיל התקוע בגרונה של המדינה. וככל שתכפו חיוכי המארגנים על הבמה והמיקרופונים נשטפו פרצי נוסטלגיה על “איך הכול החל” (עוד לפני שהושג דבר מה כבר הזדרזו הצעירים המצחקקים להעלות זיכרונות) וככל שהמבטים הקרינו שביעות רצון עצמית – כך הלך הפיל וגדל וגדל ונפח את נשמתו או שמא היתה זאת נפיחה אחרת.

לא הוזכרו ולו במלה אחת בדווים, מהגרי עבודה, פליטים, על פלסטינים אין מה לדבר בכלל – הרי אין זו מחאה פוליטית, זוהי מחאה החוצה את כל שדרות העם. מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, קשישים וצעירים. כו-ללללם היו שם – מכל שדרות העם אך לא מכל שדרות החברה. אין ברירה אלא להודות כי לעת עתה המחאה ה”יפה” הזאת שמצליחה להרחיב את הלבבות ולהוציא המונים מבתיהם, מסריחה מפאשיזם. שוב יצאנו לרחוב מאוחדים כחברה יהודית-דמוקרטית, במדינה יהודית-דמוקרטית – אוקסימורון שדובר בו רבות – אטומים לשבר האמיתי, לאם כל חטאת, לשני הכיבושים שהמיטו עלינו את האסון הזה, לתקציב הביטחון שברק משתעשע בו כדי לספק צעצועים יקרים לגנרלים שלו מבלי לקיים על כך דיון ציבורי. “כי טח מראות עיניהם” כדברי ישעיהו.
יצאנו לרחובות כקורבנות של השיטה, של הכלכלה, של הטייקונים החזירים, של הממשלה הנפשעת, כאילו הללו אינם קשורים בקשר גורדי לכיבוש, לתקציב הביטחון, למפעל ההתנחלויות, למדינה האלטרנטיבית שהוקמה בשטחים הכבושים בכספים שאילו יועדו לתחומי הקו הירוק לא היה כלל צורך במחאה. יצאנו כיהודים גאים, לא פוליטיים חס וחלילה – צריך לשלב ידיים ולאחד את השורות – עיוורים לנעשה סביבנו בשם מאבק המשותף לכו-לללם. מלבד כמובן לכמה מיליונים. “כך נוכל להרחיב את המעגל, לצרף עוד ועוד אנשים לשורותינו”, אומרים לי מביני עניין. “אסור להפוך את המאבק לפוליטי”.
אבל מהו צדק חברתי אם לא פוליטיקה? השאלה היא כמובן על מי הוא חל ולמען מי.
נו טוב, צעדתי בסך עם המוני הלבבות המורחבים, המתענגים על רוח המחאה המנשבת ברחובות, לרגע נדמה שבכוחה של הרוח הזאת לייבש את זיעת יולי, קוראת בשקיקה כמה מן השלטים תוצרת בית, צועקת בגרון ניחר: “ביבי הביתה” בתקווה שבכיכר המוזיאון, על הבמה, במהלך הנאומים, יצליחו מארגני המחאה להתלכד סביב הפיל שבחדר. להפליט ולו שורה אחת על מצוקת הבדווים, על רדיפתם של מהגרי העבודה, על שנאת הזר של הפליטים, על העוול המתמשך כלפי הפלסטינים. אבל הקולות הללו סירבו לבקוע. וככל שהמיקרופונים שתקו, הדהדה זעקת האי-צדק החברתי.

מביני עניין אומרים לי: “חכי ותראי, זה עוד יגיע. לאט-לאט, מחאה כזאת עוד לא היתה כאן, כולם כאיש אחד יצאו לרחובות, זה אומר משהו, נקעה נפשו של העם. זה לא שהם לא מבינים את ההקשרים, הם פשוט בוחרים להתעלם מהם בשלב הזה”. אבל אמש כשמארגני ההפגנה עלו על הבמה במסכת ילדותית משהו, תמימה כאילו, מצטחקקת, ואמרו כי אינם רוצים להפיל את הממשלה, כי שאיפתם היא למשהו הרבה יותר מהפכני מזה, שאלתי את עצמי מה הם בעצם רוצים; שלטון מלוכני? רפובליקה תל אביבית? אולי מין גאידמק שיחלק סנדוויצ’ים ושקי שינה ליושבי האוהלים? אילו הייתי נתניהו הייתי רגועה עכשיו ויוצאת לי לפגרה בנחת. ההצהרה המרגיעה הושמעה במיקרופון ניחר. בצעדה אמנם אמרו: “ביבי הביתה”, אך על הבמה אמרו: “יותר מזה”.
יותר מזה זה כלום. זאת אמירת שווא, אפילו ג’ון לנון דיבר על כל האנשים, על היעדר גבולות, ב”אימג’ן”. אבל כאן, אצלנו, כל האנשים זה לא אומר כולם. וההיגיון החתרני, המהפכני – זה שעדיין לא הצלחתי להבין אותו – יודע מה הוא עושה. “את חושבת שהיית יכולה להוציא מהבית 150,000 בני אדם בגלל הכיבוש?!” אמרו לי. “יש לנו חדשות בשבילך, איש לא היה יוצא לרחובות. לעם נמאס מהכיבוש. העם רוצה צדק חברתי. כמה אפשר לדבר על הכיבוש?! העם רוצה דיור עממי, העם רוצה סבסוד טיטולים, העם רוצה משכורת שאפשר לחיות איתה. די עם הכיבוש!”
אני מסכימה לכל מלה, אמרתי: אכן, די עם הכיבוש! די עם תקציב הביטחון! די עם מדינת המתנחלים! הממשלה נגד שני עמים – שני עמים נגד הממשלה.


