תמ"א 38 ומיגון לעשירים בלבד

לפי נתוני פיקוד העורף, מתחילת הלחימה בבוקר 7 באוקטובר ועד לשעות שאחרי הפסקת האש ב-24 בנובמבר, נשמעו כ-2000 התראות צבע אדום ברחבי ישראל. אזרחי כלל מדינת ישראל חשופים לירי טילים מדן ועד אילת, אך פיזור המרחבים המוגנים אינו תואם את רמת הסיכון שאליה חשופות אוכלוסיות שונות בישראל – בחלקיה השונים של המדינה.

סוגיית המיגון האזרחי של בתי המגורים מעסיקה כיום את רוב אוכלוסיית המדינה, ונתוני מבקר המדינה משנת 2018 חשפו תמונה מדאיגה: ליותר משניים וחצי מיליון תושבים, 28% מהאוכלוסייה, אין כלל גישה למיגון תקני כלשהו. 38% מהאוכלוסייה חיים בדירות שיש בהן ממ”ד, והשאר – 34% – מסתמכים על מקלטים בבניינים משותפים ועל מקלטים ציבוריים.

רמת המיגון של תושבי ישראל מושפעת ממדיניות תכנונית מפלה ומחלוקת משאבים בלתי־שוויונית. התחזוקה והכשירות של מקלטים ציבוריים ומשותפים רבים לא עומדות בתקנים, ופעמים רבות הם משמשים למטרות אחרות (כך בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון, למשל). לפי הנחיות פיקוד העורף, “ממ”ד מספק את המענה הטוב ביותר נגד איום רקטות וטילים”, אך הנתונים מראים שפחות מ-40% מאוכלוסיית המדינה מוגנים באופן זה.

מיגון ותמ”א 38

דירות מגורים שנבנו מאז שנת 1992 כוללות ממ”ד, לפי חוק. לנוכח העובדה שמשקי בית אמידים יותר נוטים להתגורר בדירות חדשות יותר, בעשירוני ההכנסה הנמוכים מתגוררים בדירות ישנות יותר, וחשופים יותר לפגיעות רקטות וטילים. הפתרון העיקרי למיגון דירות קיימות מתבסס על תוכניות התחדשות עירונית, ובפרט תוכניות תמ”א 38, שייעודה המקורי חיזוק מבנים בפני רעידות אדמה ולא מיגון מפני ירי רקטי. קידום התחדשות עירונית תלוי באפשרות להפקת רווח יזמי מספק, ולכן נותרו מחוץ לתוכנית דירות רבות בישראל, בעיקר בפריפריה. היעדר מענה לסוגיית מיגון דירות המגורים בישראל במסגרת מדיניות לקידום דיור שוויוני בכל הארץ ובהשקעה מדינתית ישירה, מותיר אוכלוסיות חלשות מופקרות וללא מיגון, תלויות ביוזמות השוק הפרטי.

עוד עוסק הדוח המפורט של מרכז אדוה במדיניות המיגון של יישובי קו העימות בצפון ובדרום, מדיניות שסובלת מתת־תקצוב ומתת־ביצוע. העיר אשקלון, למשל, שהפכה לאחד מהיעדים העיקריים של ירי הרקטות מרצועת עזה, שבה שיעור הדירות הלא ממוגנות גבוה יחסית. תוכניות למימון הלוואות נגנזו או צומצמו, והמדינה הותירה את האחריות העיקרית למיגון העיר לתוכניות התחדשות עירונית.

תושבי היישובים הבדואים בנגב סובלים מהיעדר מיגון באופן חמור במיוחד, שנובע לא רק מקושי כלכלי, אלא גם מאפליה והזנחה המאפיינות את המדיניות הממשלתית כלפי האוכלוסייה הבדואית והערבית בישראל. גם תושבי צפון הארץ סובלים מהיעדר מיגון ראוי, וביישובים הערביים המצב חמור במיוחד. מיגון הדיור הציבורי הוא נושא נוסף המופקר לשוק הפרטי. רוב הדירות ישנות ואינן כוללות ממ”ד, וממוקמות באזורים שבהם ההיתכנות להתחדשות עירונית במסגרת תמ”א 38 נמוכה במיוחד.

נכון להיום, אין תוכנית ממשלתית לעידוד או לקידום מיגון דירות שאינו כרוך בהתחדשות עירונית. המצב הזה מותיר דווקא את האוכלוסיות המוחלשות ביותר, באזורי עימות ובפריפריה (אך גם בשכונות חלשות בתוך ערים חזקות במרכז הארץ) כשהן חשופות לאיום רקטי וללא מיגון ראוי. משימת מיגון כלל הדירות בישראל דורשת תוכנית עומק ומיפוי צרכים תוך תעדוף אזורים מועדים ואוכלוסיות מוחלשות. קשירת סוגיית המיגון לסוגיית ההתחדשות העירונית, על כל קשייה הקיימים והידועים, היא כשל חמור של המדינה.

להורדת המסמך המלא באתר מרכז אדוה