בעיתון “הארץ” של סוף השבוע התפרסמה רשימתו של משה גלעד – “גורילות בברונקס” – אשר שרה, לדאבון לבי, שיר הלל לתופעתם של גני-חיות בעולם, ובעיקר בערים גדולות כניו יורק, בודפשט, ברלין, פראג וכדומה. ומהו הטעם בהפעלת גני-חיות, כלשון המאמר: מקום בילוי משפחתי, מפלט ירוק ובועה נפרדת מההמולה שבעיר (וקשה שלא להוציא מכאן את הטעם המסחרי-הכלכלי ובכלל התיירותי), מוסד מחקרי וגם גרעין רבייה, שמונע הכחדת מינים נדירים מן העולם, ואני הייתי מוסיף גם את ההנחה שביקור בגני-החיות מקדם את יחסו הבסיסי החיובי של הילד לחיות בכלל.
כותב המאמר מציין, ובצדק, כי גני החיות הגדולים באירופה ובארה”ב הוקמו כבר המאה ה-19 (הראשון שבהם הוקם בריג`נט`ס פארק הלונדוני ב-1828 – י.ש), כשייבוא מאסיווי של בעלי חיים, נכסים ארכיאולוגיים ויצירות אמנות מרחבי העולם לערי הבירה של המעצמות הקולוניאליסטיות נתפש כפעילות לגיטימית, וזה, אולי בדיוק, ליבת הבעיה, שורש העניין: גני החיות מסמלים, יותר מכל (כמו למשל קרקסים המשתמשים בחיות מאולפות) את תחושת הפטרנליות, האדנות המתנשאת של האדם כלפי סביבתו הטבעית – סביבת בעלי-החיים. האמת היא שמיני גני-חיות ומכלאות ספאריות נודע כבר בעידן הקדמון: אולי אפילו לשלמה המלך (מל”א י, 22), למלכי מצרים ומסופוטמיה, לפרסים וליוונים, לרומאים, ואף ליהודים של ימי הבית השני (נזכרים בספרות התנאית והתלמודית “ביברין” – שיבוש פונטי קל מן היוונית והלטינית), לכמה בתי אצולה בימי-הביניים, למונטסומה האגדי מלך האצטקים ועוד. בכל מקרה סימלה עובדת כליאתן של חיות והצגתן לעיני כל את תחושת עליונותו של האדם על פני כל הייצורים, שאינם אנושיים. ומה לגבי טענות הנגד ביחס להתלהבות כותב המאמר הנידון: ראשית – מוסד מחקרי – ביולוגי וגנטי אוצר בתוכו חשיבות רבה, אך מה בינו לבין כליאתן של חיות. דווקא החיבור הבלתי אמצעי בין חוקרים לבין חיות בטבע, הקיים במציאות, עדיף מכל הבחינות. שנית – ניסיונות רבייה בגני-חיות גורמים במקרים רבים ליצירת מצב של עודף מינים, ולעיתים ללא איזון בין זכרים ונקבות, והתוצאה – המתת חיות או מסירתן לגני-חיות אחרים. במקרים לא מעטים נכשלים הניסיונות להשיב לטבע מינים שהורבו או שוחזרו וניצלו, ונגזר עליהם “מאסר עולם” בכלובים. שלישית – גורלן של חיות הכלואות בתוך כלובים, ואף המתרוצצות במכלאה רחבת ידיים, אך מוגבלת מול מרחבי הטבע, הינו קשה: יכולת הפיריון שלהן נפגעת, האינסטינקטים שלהן משתבשים, בריאותן נפגמת, הפיזית וגם הנפשית. בוודאי שמתם לב לעובדה שחיות טורפות כמו לביאות או טיגריסים מסתובבות בכלוביהן אנה-ואנה במשך זמן ממושך, מתנשפות ומקרינות חוסר שקט ועצבנות. הידעתם כי מדובר בחיות הרגילות לרוץ בטבע כל יום קילומטרים רבים מאוד, ומה שנותר להן בגן החיות הוא כלוב באורך של כמה מטרים בלבד. נסו, לצורך ההשוואה להכניס לוויתן לאקווריום, גדול ורחב ככל שיהיה.
מתוך מניעים כלכליים ותיירותיים, המכובסים במלים יפות, לכאורה הומניטריות וחברתיות (למען הילדים, למען המשפחה …), נוטלים מן החיה את היקר לה מכל – את החופש, גוזרים עליה, על-לא-כל-עוול-בכפה (תרתי-משמע) עונש של מאסר עולם בעל אפקטים גופניים ונפשיים קשים. עד מתי נסבול את העובדה, שבשם הכוח (האדם מול החיה) גוזרת החברה על שותפיה, ההולכים על ארבע (בדרך-כלל), על פני כדור הארץ, חיים בלתי נסבלים של ניתוק מהטבע, ניתוק מהחיים.
ד”ר יחיעם שורק, היסטוריון, מכללת בית ברל ולוחם למען זכויות בעלי-חיים.