תקיפות מיניות? לא לפי אל-ג'זירה

גם אני, כהלך במדבר הצמא להרכבת תמונה מלאה של אירועי שבעה באוקטובר, צפיתי בתחקיר הארוך והמהוקצע של אל ג’זירה כדי להבין קצת יותר את מה שהתרחש שם, רחוק משופריהם של דובר צה”ל והתקשורת הישראלית. לא, איני חושבת שיש גוף תקשורת החף מהטיות, וידעתי שיהיו כאלה גם בתחקיר הזה. אולם אלו שנמצאו אינן מטרידות רק בגזרת העובדות הידועות, אלא באופן שבו שוב נדחקים הקורבנות לשולי התמונה, כאילו אין חשיבות של ממש בעדותם אלא כמכשיר לחישוב הכללי בשאלת הצדק.

אתחיל במובן מאליו: חשוב לצפות בתחקיר כדי להבין את אזלת ידה של המדינה ביום הארור, את ההפעלה (ביודעין? בקריצה?) של נוהל חניבעל ביותר ממקרה אחד, ובעיקר כדי להיחשף לעליבות התקשורת הישראלית שלא ידעה, ואולי לא רצתה, לאמת ולעמת דוברים בלתי אמינים, ממציאי גוזמאות וחובבי עלילות דם. במילים אחרות: את התחקיר הזה צריך לראות כי לפעמים נדרשים שני שקרנים כדי לשרטט אמת אחת.

מי שחשב שימצא כאן תפיסת עולם אתית שלמה החותרת לחקר האמת מתוך עמדה ספקנית מראש לדיווחים רשמיים, אך בעלת אוזן קשבת לקורבן באשר הוא כזה – טעה. הסרט מפריך ביעילות ניכרת את השקרים ואי הדיוקים שהופצו על ידי ישראל לגבי המתקפה בשבעה באוקטובר, מספק לעתים הוכחות למציאות אחרת ולעתים חושף חוסר הוכחות לטענות ישראל, בין היתר באמצעות שימוש מושכל בעדויות הקורבנות. זוהי אסטרטגיה הגיונית ואף אתית, בטח כשחושבים על כך שהקורבנות המפריכים את הדברים הם ישראלים.

מאידך גיסא, לצד העמדה הקשובה לקורבנות כשהם משרתים את משימת ההצבעה על שקריו של דובר צה”ל, ניכרת התנכרות מכאיבה כשאלו אינם משרתים מטרה זו. בנוגע לפשעי המין שבוצעו באותה מתקפה ברברית, אין לעורכי הסרט שום בעיה להפיל את כל הנטל הראייתי על הקורבנות ולזרום לגמרי עם התפיסה שלפיה “אין הוכחות פורנזיות – אין פשע”, משל היו אחרוני רודפי האמבולנסים בסופה של קטסטרופה. למותר לציין, מדובר בתפיסה שמשרתת נאמנה כל פשע בעת המודרנית, מהשואה ועד חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. כאילו שכחו את כל מה שהם יודעים לעשות כשהם חוקרים את פשעיה של ישראל: פתאום הם לא יודעים, אין הוכחות, אין ממצאים עקביים, אפילו הופיע דובר שטען בתוקף שמעשים מעין אלה לא התרחשו כי “זה נוגד את רוח האסלאם”. איזה פיהוק מאכזב. מי שהתעייף ממתודולוגיה היסטורית שמרנית כשהדבר משרת את הממסד אך אולטרה קשובה לקורבנות כשהם מהצד שלך, לא ימצא מזור בסרט זה. למעשה, זו תמונת מראה לכל מה שאנחנו רגילים לראות בספרי ההיסטוריה הישראליים ובנרטיב הציוני כולו.

אבל גם אם נניח לרגע לדיון על טיב התחקירים, קשה להתחמק מהדיון המתחייב על אתיקה של תיעוד פשעים בסדר גודל כזה. במאמרה “בעידן העדות: ‘שואה’ של קלוד לנצמן” כותבת שושנה פלמן: “להעיד, משמעו לא רק לספר, כי אם להתחייב, ולחייב את הדין וחשבון בפני הזולת: לקחת אחריות – במילים – על ההיסטוריה או על אמיתה של ההתרחשות, על מה שעל פי הגדרה הוא מעבר לאישי, על מה שיש לו תקפות ותוצאות כלליות”[1]. יש כאן התבוננות בעדות לא רק ככלי לקשב ואמפתיה כלפי הקורבן (שנעדרת כמעט לחלוטין ביחס לקורבנות הפשעים המיניים בתחקיר), אלא גם הבנה שזו מתפקדת כמעין חוזה בין המעיד לבין ההווה שבו מתרחש מעשה העדות. העדות על אודות העבר דורשת הקשבה בהווה אך גם תקפה בעתיד, כדין וחשבון למול המעוולים. וכאן שוב מופיע צלול ועצוב הכלל הידוע: או שאתה עם הקורבנות, או שאתה חלק ממנגנון המאפשר את הפשע.

וכאן חשוב שוב לדייק. דובר צה”ל, מנכ”ל זק”א, דוברי חמאס ותועמלניו אינם הקורבנות ואף אינם מייצגיהם, כפי שטוענים תדיר שהם. הקורבנות הם תמיד אלה שקולם נדם ובוודאי שאין להם מכונה משומנת לפמפום מסריהם. זהו המקום שבו קורסת המתודה ההיסטורית המסורתית המבוססת על מסמוך וגיבוי ממוסמך. הרי ככל שהפשע גדול יותר כך סביר להניח שיהיו לו פחות עקבות “ממוסמכות”. זכרו שלפי היגיון המבקש את המסמך אין ולא התרחש פתרון סופי. מה עושה, אם כך, מי שמבקש באמת ובתמים לחשוף את הפשע? מוותר על המסמכים, אוטם אוזניו לדוברים, ומקשיב אך ורק לקורבנות: לרסיסי המידע שהותירו אחריהם בצורת עדים משניים, קורבנות אחרים ותיעוד עצמי, חלקיים ומקוטעים ככל שיהיו. לפעמים גם שתיקתם מוסרת יותר ממה שאלף דוברים ינסו לנסח. תשאלו את כל מי שביקר אי פעם באתר הריגה. בכל מקרה, ברירה מוסרית אחרת מלבד הקשבה למה שנותר מהם והרכבה מחודשת של התמונה מדבריהם – אין.

זו משימה קשה במיוחד בעידן שבו הקורבּנוּת היא מטבע שערכו יקר מפז במלחמה על דעת הקהל העולמית, ועל כן שני הצדדים בסכסוך מבקשים להבליט את קורבּנוּתם לצד טשטוש קורבנתו של הצד השני. קורבּנוּתם אומנותם. המשימה החשובה ביותר בהקשר זה היא לנסות וליטול מידי הפוליטיקאים והתועמלנים את הסיפורים, לנקות אותם משאריות ניתוב דעת הקהל, ולהקשיב להם ללא הקשרם הנרטיבי המבקש להתחיל את הסיפור ולסיימו בנקודות הנוחות ביותר לדובר. כשחושבים על הבחירה של קלוד לנצמן ב”שואה” (1985) להתנכר לקולנוע הנרטיבי ולהעמיד במרכז המסך את העדות, נדמה שהיא יכולה להוות עבורנו מעין מודל ראשוני לעיסוק אתי בקולם של הקורבנות. אלה אינם יודעים בזמן התרחשות האירוע אם הם שייכים לצד שבו מצוי צדק היסטורי כזה או אחר, כיצד סיפור זה יסתיים, או היכן הם ממוקמים במשוואת יחסי הכוח שהביאה אותם אל סף הטרגדיה, ולכן אין צורך לארוג אותם אל המשוואה הזו בכל התייחסות לסיפורם.

במילים אחרות: אולי הקיבוצים הם מנשליהם של תושבי עזה ואולי הכיבוש הוא סיבת הסיבות לשבעה באוקטובר, אינני יודעת – אולם מה אכפת לה לפרה אם הלהב שאיתו נשחטה היה משונן או לא? סיפורו של הקורבן אינו יכול ולא צריך להיות כפוף לשאלת הצדק ההיסטורי הכולל, שאלה זו היא עניין לפוליטיקאים ותועמלנים. המבקש לספר את סיפור הקורבן, יהא זה היסטוריון או עיתונאי חרוץ, עליו לדעת לדחוס את הסיפור אל ההקשר הכולל ודווקא משום כך לא לעצור אותו בשאלת הצדק אלא להציגו במלוא מורכבותו, מורכבות עתיקת יומין שבה בני אדם מעוללים זה לזה את הגרוע שבייסורים או את הטוב שבחסדים.

[1] פלמן, שושנה,  "בעידן העדות: 'שואה' של קלוד לנצמן", בתוך:  זמנים, 40-39, 1991, עמ' 5.