אחרייך وَراءكِ: הקבר כמרחב בודד של שונות
המוקד של ״אחרייך وَراءكِ״, סרטה הראשון של רנא אבו פריחה, בוגרת בצלאל, אינו באופן שבו אנו חיים את חיינו, או כיצד אלה ממשיכים מנקודת הזמן הנוכחית – אלא בשאלות סביב האופן בו נמות. נקודה זו הופכת את הצפייה בו לשונה בתכלית ממה שהורגלנו אליו עד כה בסרטים דוקומנטריים-אישיים של במאיות פלסטיניות בשדה הדוקומנטרי הישראלי. ההחלפה של שאלת החיים בשאלת המוות ובתהייה היכן להיקבר, הופכת את הסרט למלנכולי; אם החיים על פני אדמה מקוללת זו בלתי אפשריים בצעירותינו ובזקנתנו, אז שלפחות יהיו סבירים והוגנים במותנו.
הסרט עוקב אחר משפחה שלמה הנקרעת בין הגשמת משאלת האם, רודיינא, להיקבר ביישוב היהודי עומר, לבין דילמות חברתיות ודתיות, ושואב את הצופים אל תוך האינטימיות המשפחתית, הסודות והלבטים – כל זאת מבעד לעיניה של האם.
יוצרים של סרטים דוקומנטריים אוטוביוגרפיים מעלים לרוב סוגיה חברתית רחבה, כאשר נקודות המבט של גיבוריהם/ן – הקורבנות – חושפות סיפור מורכב, הכולל בין היתר את הגורמים הפוליטיים הדכאניים שהובילו למצב. אולם מול הגרעין הקשה של רודנות החברה הפטריארכלית הבלתי ניתנת לפיצוח, נותרים הבמאים ועימם הצופים חסרי אונים – מבלי להעמיק, למשל, בשאלת מידת השחיתות של החברה שייצרה את הרודנים האלה. כך, מה שנותר למעשה הוא קול הדהוד מחיאות הכפיים של קהל הצופים, לבן ושמאלני לרוב, בעל מורשת תרבותית עשירה המשמשת כלי להלבנת משטרי הדיכוי הפטריארכליים. זאת, ללא כל שינוי של ממש בכל הנוגע לסוגיה שנידונה במהלך הסרט.
מה שהופך את ״אחרייך وَراءكِ״ לשונה, מעניין ואף משפיע ביותר, הוא העובדה שהסרט לא אימץ את נרטיב קולנוע “הזהויות” הנדוש והמוכר עד שעמום. הסיפור מתאר את האבסורד כחלק או אף כמודל של חיינו פה בארץ. אני לא חושב שהבמאית מפנה כאן מסר לרשויות, לאפשר למי שאינם יהודים להיטמן בעיירות יהודיות שהם חיים בהן תקופה די ארוכה. היא עוסקת בסיטואציות מורכבות שהתעוררו תוך כדי שאלת הקבורה עצמה: מדוע, למשל, מעוניינת אשה ערבייה להיקבר באדמה שהיא תוצאה של הבחירות שעשתה, ולא בעיר הולדתה או בזו של בעלה.
״אחרייך وَراءكِ״ מתחלק לשני חלקים: בראשון, אנו מתוודעים לנוכחות המסקרנת והמעניינת ביותר של האם רודיינא, ובייחוד לקול שלה. ההיעדרות ההולכת וקרבה שמגיעה לשיאה בהיעלמות קולה מביאה אותנו לחלק השני, בו הנרטיב מתפורר וכל דמות הולכת לדרכה. הנרטיב של האם הוא למעשה הסיפור המפורש היחיד בסרט, ובמהלכו היא אוספת סביבה את בני המשפחה ורוקמת את מאווי חייהם, אולם גם כולאת אותם בתוך אותה חברה. היעדרה של רודיינא ממלא את החלק השני של הסרט, וגורם לצופים להרגיש את חוסר התוחלת של הקיום. מאז מותה של אמי, אני לא זוכר שהתרגשתי כל כך כשרודיינא נפרדה מבני משפחתה, מלאה באהבה ועקשנות חזקה אחרי שאיבדה את קולה הצלול והחד-משמעי בדרך למותה.
סיפורה מתחיל בכפר ג’ת במשולש באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. צעירה חולמת בגדול, רוצה להגיע רחוק ולהגשים את עצמה – הרחק מלהקת בנות גילה בכפר. היא בוחרת צעיר בדואי מהדרום והולכת איתו בניגוד לרצון משפחתה, עומדת כנגד הסטריאוטיפ של אנשי הצפון כלפי אנשי הדרום הבדואים. אך האם יכול אדם לעוף גבוה בתוך בית סוהר עם תקרה נמוכה? האם הוא יכול לעשות זאת בלי ליפול לפעמים?
רודיינא, המחפשת חיים אחרים, עוברת יחד עם בעלה ליישוב שלו, תל שבע, ההופך במהרה לכלא נוסף בשבילה – כאשר, כפי שהיא מספרת, נשים אינן יכולות לצאת לעשות קניות ללא ליווי גם אם זה במכולת השכונתית. בשל כך, המשפחה עוברת מכלא תל שבע אל היישוב עומר, אשר מגלם את השגשוג, הפתיחות והפלורליזם החילוני הישראלי הנאור, לכאורה. אבל זו אשליה. עומר אינה אלא כלא מסוג אחר, דוגמה לפרברים הישראליים החונקים, החיים בתודעה כוזבת של בדלנות ערכית ועליונות מוסרית, אולם מחייבים את חבריהם בהשתייכות לאומית ולשונית ברורה וחד משמעית.
״אחרייך وَراءكِ״ הוא סיפור של אשה שהאמינה בטעות שהחירות מחכה לה מעבר לכביש, ושהיא יכולה להתקיים – אפילו אם במידה פחותה – בתוך מערכת הפרדה חברתית ופוליטית של אפרטהייד. היא מגלה שהרצון הפשוט שלה בבחירת קבר נוח אינו מובן מאליו. בנוגע לנוף מי שנשארים פה, אנו ממשיכים כולנו “אחריה”.
תרגם מערבית: קאיד אבו לטיף
אחרייך وراءك | 2017 | 70 דקות | עברית, ערבית
תסריט ובימוי: רנא אבו פריחה
הפקה: אבתיסאם מראענה-מנוחין


