• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אילו סלימאן בנעיסא היה בן דורו של הנביא מוחמד

יוסף אלגזי

אקדים בהערה: במציאות העגומה שלנו, בישראל ובעולם,  שליטתה הכמעט מוחלטת של הגישה המניכיאיסטית, גם בראשית המאה ה-21, היא אסון מאחר והיא מגבילה את הראייה של האנשים, ומכאן, שהיא משבשת את שיקול דעתם. בימינו, גישה מניכיאיסטית זו באה לידי ביטוי מובהק ב”מסע הצלב המודרני” בו מתעמתים “אסלאם ומוסלמים”, מצד אחד, “מערב וכופרים”, מצד שני. בעימות הזה, הפנאטים הקיצוניים משני הצדדים, שולטים בכיפה והם עושים כל מה שביכולתם  כדי למנוע מהאחרים לראות, להבחין ולהקשיב לקולותיהם של מי ששוחים נגד הזרם במחנה היריב. הגישה המניכיאיסטית שולטת גם באמצעי התקשורת בישראל. אני קובע זאת גם מתוך נסיוני האישי. זו הסיבה למשל שאת הכתבה המתפרסמת בהמשך לא התפרסמה בעתון מכובד אלא מתפרסמת באתר אינטרנט צנוע, אך אמיץ, כמו “העוקץ”. 

            “בטוחני שקיימות אלפי דרכים לחיות כמוסלמי.  לצערי, במציאות של ימינו,  ניכרות רק שתיים: אחת, אסלאם שמתבטא ומשתמש במיגוון אמצעים של אלימות, ושנייה, אסלאם שמחריש וששתיקתו מסתכמת ביותר מאשר היעדר מילים.

            “מצידי, אילו הייתי בן דורו של הנביא מוחמד והייתי שומע אותו אומר: `הפכו את ילדיכם לפצצות למען תהילת אלוהים`, לא הייתי מקבל את דת האסלאם.

             “באומרי זאת ייתכן שאינני יותר מוסלמי. ברם, מה זה חשוב!”.

            משפטים אלו שכתב הסופר האלז`יראי, סלימאן בנעיסא, במבוא לספרו בצרפתית, הלילה האחרון של מקולל (1), עוררו בזמנו, לפני כארבע שנים, זעזוע והדים נרחבים מעבר לגבולות צרפת, ארץ גלותו, ואלז`יריה, מולדתו.  הספר נכתב תחת השפעת מיתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 בארצות-הברית. גיבור הספר הוא צעיר אמריקאי ממוצא ערבי שנשאב לתוך פעילות טרוריסטית, אך בדקה הלפני אחרונה ניצל.  אשתקד יצא הספר  לאור, הפעם באנגלית, תחת הכותרת, הלילה האחרון של נפש מקוללת (2).

זו איננה הפעם הראשונה שבנעיסא עוסק בטרור שמפעילות קבוצות של קנאים מוסלמים. ביצירתו הספרותית והאמנותית, הוא מבטא זרם של אינטלקטואלים מוסלמים שאיננו מוכר לרבים במה שקרוי “העולם המערבי הנאור”. לצד התנגדותם הנחרצת לפנטיות של פונדמנטליסטים מוסלמים ולטרור, המעוותים לדעתם את דת האסלאם ואת ערכיה, אינטלקטואלים אלה  מבטאים את דאגתם ואת חרדתם מהתוצאות הרות האסון לתרבות האנושית בשל מסע הצלב הכוללני ובלא כל הבחנה המתנהל בעשור האחרון במערב נגד האסלאם ומאמיניו.  בבקשם לגשר על התהום הנפערת, חלקם גם פונה לשותפיהם לאמונה, למוסלמים, בקריאה לא להחריש ולנקוט עמדה.

           

            בנעיסא, יליד העיר גלמה במזרח אלז`יריה, הוא סופר, במאי ושחקן תיאטרון. בעל השכלה דו-לשונית, ערבית וצרפתית, שנים ניהל בארצו את התיאטרון האזורי בענאבה. בהמשך עמד בראש המחלקה לתיאטרון במשרד ההסברה והתרבות הממלכתי. בשנת 1979 הקים את להקת התיאטרון העצמאי הראשונה באלז`יריה. אחרי למעלה מעשרים שנות פעילות תיאטרונית אינטנסיבית, ובעקבות איומים להתנקש בחייו, בפברואר 1993, בעצת בני משפחתו וידידיו, נאלץ להימלט מארצו ולחיות כגולה מאונס בצרפת.

אחרי תקופת התאקלמות קצרה בצרפת, חזר בנעיסא לעסוק בתיאטרון. הוא כתב מחזות בצרפתית, ביים אותם ואף שיחק בהם. מחזותיו עסקו בבעיות של אלז`יריה המודרנית למחרת שיחרורה מעול הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי, בביקורת המשטר החד-מפלגתי שהנהיג  ה-פל”ן (חזית השחרור הלאומית) בעקבות השגת העצמאות, ובמאבק העקוב מדם ושטרם בא אל קיצו בין הנהגת השלטון באלז`יריה והצבא לבין קבוצות פונדמנטליסטיות אסלאמיות. קורבן מאבק הדמים הזה הוא העם האלז`ירי. דרמטורג וסופר פורה, במחזותיו ובנובלות שלו, בנעיסא אינו חוסך את שבטו מהמשטר הרודני והמושחת שהנהיג הפל”ן באלז`יריה למחרת השגת עצמאותה, ובמקביל הוא תוקף בחריפות רבה את האידיאולוגיה שמפיצות קבוצות קנאים  מוסלמים ואת פעילותם הטרוריסטית. המציאות הטראגית מתוארת בסרקזם צולף ולעתים כמעט אבסורדי.

בנעיסא ביקר פעמים אחדות בישראל ונפגש כאן עם חוגי אינטליגנציה יהודית וערבית. בעקבות ביקוריו כאן, ובשיתוף פעולה עם הסופר הירושלמי יליד אלז`יריה, אנדרי שוראקי, הוא פירסם  את המחזה, העתיד הנשכח (3). המחזה עוסק בשתי משפחות בשטחים הכבושים, האחת, ערבית-נוצרית, והשנייה, יהודית. בעוד אנטואן-נאצר, הבן של המשפחה הערבית-נוצרית, עושה כל אשר ביכולתו כדי להתגייס לצה”ל, יוסף, בנה של המשפחה היהודית, מסרב להתגייס לצבא הכיבוש. העמדות הסותרות מעוררות בכל אחת משתי המשפחות מתחים וניגודים שלדעת המחבר משקפים את הבעיות הסבוכות של החברה הישראלית.

גיבורו של הספר הלילה האחרון של נפש מקוללת הוא ראוף, צעיר אמריקאי בן 30 ממוצא לבנוני העוסק במחקר מחשבים. במהלך עבודתו, הוא מתחבר   לעת`מאן, עמית למקצוע ממוצא פלסטיני, המפגיש אותו עם נסיך עתיר נכסים כווייתי בשם ג`מאל. על רקע ההיכרות המשולשת נלכד ראוף ברשתם של שני חבריו החדשים המתגלים כפעילים בארגון מחתרת מוסלמי פונדמנטליסטי המטיף לחזרה בתשובה ומכשיר את אנשיו לפעילות טרוריסטית. השניים מתנדבים להציל את נשמתו של ראוף מהבלי העולם של מטה ומכינים אותו לפעולה שתגאל את נשמתו התועה ותבטיח לה את מקומה בגן העדן.

מכאן ואילך, הולכת ומתפתחת עלילת הרפתקאותיו של ראוף עד למיצוייה הפטאלי, כמעט. שעה שהוא סר למרותם, ראוף נוטש את ג`ני, אשתו הנוצריה, את ידידיו הקרובים, את אמו, את כלבו הנאמן, וכן את בילויו. הוא מתנתק מהעולם הסובב אותו כדי להתמסר לחלוטין להכשרתו הארוכה לקראת “הפעולה”, הכינוי שניתן לפיגוע טרור. בראשית חניכותו, ראוף מאמין באמיתות חזרתו בתשובה. קריאתו החוזרת בקוראן בהדרכת מורי- דרכו החדשים מצטיירת בעיני רוחו, “כרוח רעננה המשיבה לו ריחות-בושם שאבדו וניחוחות שנשכחו”. הכרעתו של ראוף למות מות-קדושים מקורה, כך ברומאן, גם ברצונו הכפול: לנקום את מות אביו שנהרג בתאונת עבודה אצל מעבידיו האמריקאיים ולכפר  על חטאיו של אביו ולהבטיח לו מקום לצידו בגן העדן המובטח.

בתקופת חניכותו לקראת ייעודו הפטאלי כמפגע-מתאבד, שאלות נוקבות מטרידות את ראוף. הוא אינו מוטרד מהמוות הצפוי לו כמפגע-מתאבד, אלא מהשאלה, “האם ביצוע פשע כלפי עצמך במטרה להרוג אנשים אחרים, היא  צורת המוות שאלוהים מסכים לה כדי להאדיר את תהילתו?” בסופו של דבר, המוצא מהדילמות הדתיות והמוסריות בהן מתחבט ראוף אינו מוכרע על ידו, אלא על-ידי המשטרה שעוצרת אותו טרם שהוא מבצע את זממו.

אף שהלילה האחרון של נפש מקוללת מוגדר רומאן, מורגשת בהחלט מיומנתו של המחבר בכתיבה מחזאית. הספר מורכב מדיאלוגים הכוללים ציטוטים נרחבים מהקוראן ומהגיגי הנביא מוחמד. העלילה מתקדמת בקצב עולה. וזו מגיעה לשיאה במכתב המרגש שכותבת אמו של ראוף לבנה בסוף הספר. האם, מוסלמית אדוקה, מדגישה שעוד בילדותה היא חונכה על ברכי שני ערכים: החיים והאמונה. “החיים, מאחר `שאלוהים הוא זה שמעניק אותם והוא היחיד הרשאי ליטול אותם`”, וכן “האמונה, ש`רק בזכותה אלוהים יכיר בנו`”.

באמצעות מכתבה של האם, המחבר, נזכיר אינטלקטואל מוסלמי,   מביע ביקורת נוקבת כלפי הזרם האסלאמי הפונדמנטליסטי. בין הייתר האמא מטיחה:  “האסלאם שיחרר את האשה, אך מוסלמים דיכאו אותה. האסלאם באמצעות השורא (עקרון  ההתייעצות עם נציגי העם – י”א) כונן מנגנון התייעצות טוב יותר מהדמוקרטיה. אך דווקא מנהיגינו שהכריזו על האסלאם כעל דת המדינה, מדכאים את העם. (…) במלים אחרות, האסלאם הוא מושלם, אך דווקא מוסלמים הם שפגומים”.

לדעת אחד המבקרים של הלילה האחרון של נפש מקוללת, הרטוריקה וביקורת האסלאם הפונדמנטליסטי שבנעיסא שם בפי גיבוריו, הם ביטוי לתחושת הנבגדות שהוא חש נוכח התהום הפעורה בין המסר של אמונתו לפרקטיקה בה נוקטים הקנאים. כאן טמון  אולי ההסבר לבקשת התחינה של בנעיסא במבוא לספרו הלילה האחרון של נפש מקוללת: “בתור מוסלמי, אני מבקש סליחה מכל המשפחות קורבנות הקיצוניות דתית ברחבי תבל ולא משנה מהי אמונתם הדתית”.

 מלה אחרונה על הרומאן האחרון של בנעיסא, קולות הזעם של הדממה (4), בו הוא מבטא מוטיב חוזר ביצירתו,  את ייסורי הגולה (ל` סגולה) שאינו מוצא בניכר, הרחק ממכורתו,  מרגוע לנפשו. עלילת הרומאן מגוללת את סיפורם הטראגי של שני אחים סיאמיים, חסאן וחוסיין, שבגרו ובליבם תחושת מועקה לאחר שהופרדו זה מזה ונקרעו אחד מרעהו. בעקבות רעידת אדמה, נעלם חסאן  תחת עיי המפולת של אחד המסגדים. חוסיין הפגוע עוקר מאלז`יריה לטובת חיים חדשים בצרפת. אך כאן רק גוברים תיסכוליו ובדידותו, והוא חש כמי שאבדה לו זהותו. בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה, כי יציאתו לגלות היתה צעד בלתי נכון ושהוא נדון לצפות ליום בו יסתיים מסעו.

עד כאן השתדלתי להציג, בקצרה, את דעתו של בנעיסא בלבד.  השנה מלאו שלוש-עשרה שנה לגלות שנכפתה עליו. בפגישתנו האחרונה בנובמבר האחרון באירופה הוא גילה,  שבשנתיים האחרונות הוא ביקר מספר פעמים באלז`יריה שם פגש בני משפחה וחברים, אך עדיין הוא אינו חש שנסתיימה גלותו מאונס.

(1) Slimane Benaïssa, La dernière nuit d’un damné, Plon, 280 pages, 18 Euros.

(2) Slimane Benaïssa, The Last Night of A Damned Soul, Grove Press, 251 pages,  24 $.

(3) Slimane Benaïssa, (avec la complicité de André Chouraqui), L’avenir oublié, Editions Lansman, 47 pages, 7,5 Euros.

(4) Slimane Benaïssa, Les colères du silence, Plon, 210 pages, 17 Euros. 

כנראה שיעניין אותך גם: