אין חיצים בקשת
כחבר קיבוץ, שללתי את מהלכי התנועה הקיבוצית בנושא שינויי הייעוד של הקרקע החקלאית ומתן אפשרות לסחור בה. ראיתי בכך כשל מוסרי, היסטורי ופוליטי. סברתי שחקלאים לא צריכים להתנדב לסחור באדמתם. אם יש הכרח לבנות שכונות על קרקע חקלאית, שהיוזמה תבוא מהרשויות הממלכתיות.
בנוסף לכשל הרעיוני, היה גם ברור ששינוי הייעוד יעשיר מאוד את קיבוצי המרכז ולא יועיל ליישובי הספר הרחוקים, שאינם באזורי ביקוש. לפיכך נמניתי על חברי הקיבוץ הספורים שהזדהו עם מאבקה של הקשת הדמוקרטית בנושא, אף כי לא עם הטון והרטוריקה.
לא אהבתי את הרטוריקה משום שהיא נתנה לי תחושה שמודבר במאבק נגד הקיבוצניקים עצמם, יותר מאשר נגד זכויותיהם בקרקע. היה למאבק ניחוח של סגירת חשבון עם מי שנחשבו “לבנים היקירים” של המדינה מצד מי שקופחו על ידה. מעין קרב על הבכורה בין דור הבנים של המדינה.
הסיבות לתחושה זו נבעו מכך שלא זיהיתי מאבק דומה מצד הקשת במקרים אחרים שניתנו זכויות בקרקע, במסגרת הפרטת נכסי מדינה או שינויי יעוד. זה לא קרה למשל בעל הפרטת בתי הזיקוק, זה לא קרה בקרקעות של תעשיות מלח. ואם היתה מחאה כלשהי, קולה בקושי נשמע.
הדברים הללו נכתבים נוכח השתיקה התמוהה של הקשת למול רפורמת הקרקעות של נתניהו. עכשיו, כשההפרטה הגדולה מכולן בפתח, כשמוכשרת הקרקע להעצמת העוול החלוקתי, “האריה” מנמנם. הארגון שהתנחל על קרקעות חקלאיות במסגרת פעולות המחאה שלו; שיצא לצמתים, שהגיש עתירות, שקבע סדר יום בתקשורת, נכנס לנעלי בית.
המחשבה שעולה למול השקט הזה היא שהקשת לא מתנגדת עקרונית להפרטה, הבעיה האמיתית שלה היא עם מי שעשויים ליהנות ממנה. כל זמן שאלה הקיבוצניקים שזכו בעבר בבכורה, הדבר פסול; כשאלה בעלי ההון – העניין כשר. הם משחקים במשבצת אחרת


