האם העובדה שלחלק מן האנשים יש I.Q נמוך יותר מאשר לאנשים אחרים מקורה בתורשה או בסביבה? השאלה הזו היא אחת השאלות המחקריות והפוליטיות הטעונות ביותר (שאלה מקדמית הכרחית היא, מה בכלל מודדים מבחנים המודדים IQ? והאם הגדרת תוצאות המבחנים הללו כאינטליגנציה אינה בעייתית מלכתחילה? אולם נניח לשאלה הקריטית הזו לצורך הדיון. עדיין מדידת IQ בחברה שלנו קובעת במידה לא מעטה את סיכויי הצלחתם של אנשים בחיים).
ריצארד ניסבט, Richard Nisbett פסיכולוג קוגניטיבי ופרופסור מאוניברסיטת מישיגן כתב על כך ספר שמעורר עניין רב – ““Intelligence and How to Get It”. ניקולס כריסטוף, בעל טור בניו יורק טיימס כתב על כך מאמר לפני מספר ימים והספר זכה לסקירה רחבה של ג`ון הולט במוסף הספרים של העיתון.
ניסויים בדקו תאומים זהים שגדלו בסביבות שונות והצביעו כך שהם משיגים תוצאות דומות מאד במבחנים אלו, תוצאות קרובות יותר מתאומים לא זהים שגדלו יחד. לכאורה זו תמיכה במסקנה שIQ הוא עניין תורשתי.יתרה מזאת הטענה הייתה שההבדל ב IQ אינו רק בין יחידים אלא יש הבדל ברמות ה IQ שבין קבוצות שונות.
אחת המסקנות המדכאות הנובעות מכך, כותב כריסטוף, היא שאם הכול תלוי בגנים אזי אי השוויון בין יחידים ובין קבוצות שונות אינו ניתן לשינוי, ולמערכת החינוך ולתכניות חברתיות הנלחמות בעוני אין תועלת רבה במיוחד. העמדה הזו שאינטליגנציה היא תכונה תורשתית באה לידי ביטוי בספרים מעוררי המחלוקת של Richard J. Herrnstein and Charles Murray in “The Bell Curve” (1994), and Arthur R. Jensen in “The g Factor” (1998).
הספר של ניסבט מנסה להראות שהמסקנות של הגישה התורשתית שגויות ולהצביע על חשיבות הגורמים הסביבתיים, בעוד שהתורשתיים טוענים שהשפעת הגורמים התורשתיים היא בין 75 ל 85 אחוזים, ניסבט סבור שהשפעתם פחותה מחמישים אחוזים, יתרה מזאת, יש לו גם הצעות מעשיות כיצד להעלות את רמת ה IQ.
ניסבט כותב שנראה שאינטליגנציה אכן עוברת בירושה במידה רבה במשפחות במעמד הבינוני, וזו הסיבה לממצאי התאומים הזהים שברובם המכריע אומצו וגדלו במשפחות ממעמד זה. משפחות אלו נוטות להשקיע בחינוך קוגניטיבי של ילדיהם, מעט מאד ילדים עניים נכללו במחקרי תאומים, (שימו לב אם כולנו היינו גדלים באותה סביבה חברתית המסקנה השגויה הייתה ש IQ נקבע ב 100 אחוזים על ידי התורשה). רמת ה I.Q של ילדים הגדלים בעוני ותנאים קשים נוטה להישאר נמוכה, אולם כאשר ילדים אלו מאומצים על ידי משפחות מהמעמד הבינוני רמת ה IQ שלהם עולה בין 12 ל 18 נקודות. כלומר למושג התורשה יש משמעות יחסית לסביבה מסוימת. כך במשפחות מהמעמד הבינוני גורם התורשה הוא גבוה יותר בקביעת IQ מאשר במשפחות עניות, כיוון שבמשפחות עניות מרחב הסביבות הקוגניטיביות שהן מספקות לילדיהן רחב הרבה יותר והוא משתרע מסביבה דלה יחסית לטובה יחסית.
ניסבט סבור שגם הפער הגזעי ברמת ה IQ הוא סביבתי. עובדה שהפער בין שחורים ללבנים הלך וקטן בשלושים השנים האחרונות. ממצא נוסף לחיזוק טענה זו היא העובדה שכתוצאה מהעבדות, לאפריקאים-אמריקאים בארצות הברית יש כ 20 אחוז גנים אירופאים, אולם שיעור הגנים האירופאים בין יחידים באוכלוסיה זו נע בין 0 ל 80 אחוזים, אם הפער הוא בעיקר גנטי, כפי שנטען, לאפריקאים אמריקאים עם גנים אירופאיים רבים יותר צריך להיות IQ גבוה יותר בממוצע, אולם זו אינה המציאות. ניסבט גם סקפטי לגבי רמת ה IQ הגבוהה של יהודים אשכנזיים הנמצאים בראש הטבלה הקבוצתית, כמו גם אודות עליונותם של אנשים ממזרח אסיה על אמריקאים.
השינוי של רמת ה IQ לאורך השנים, מצביע אף הוא על אפשרות לחולל שינויים ברמה זו. ה IQ הממוצע של אדם ב 1917 היה 73 על פי המבחנים כיום. ניסבט אומר שחצי מהאוכלוסייה שחיה באותה שנה הייתה נחשבת למפגרת מבחינת רמת האינטליגנציה שלה כיום.
לחינוך בית ספרי טוב יש קורלציה עם IQ גבוה יותר. כך למשל רמת ה IQ של ילדים נוטה לרדת בחופשים. ניסבט ממליץ מאד על השקעה אינטנסיבית בחינוך של ילדים בגיל הרך, בשל ההוכחה שחינוך בשלבים אלו גורם לעלייה ברמת ה IQ ובהישגים עתידיים של הילדים. בניסוי מעניין במילווקי זכתה קבוצה של ילדים אפרו-אמריקאיים לתכנית התערבות חינוכית מגיל שלשה חודשים עד כניסתם לכיתה א`, רמת ה IQ שלהם לאחר ההתערבות הייתה 110 לעומת רמה של 83 של ילדים בקבוצת הביקורת שלא זכתה בהתערבות חינוכית כזו, שנים לאחר מכן הקבוצה הזו עדיין הובילה בפער של 10 נקודות על ילדי קבוצת הביקורת.
התערבות מעניינת מועילה נוספת התבצעה בילדים בחטיבות הביניים, ילדים שנחשפו למסר שעבודה קשה יותר תביא לתוצאות טובות הצליחו אף הם, התערבות זו הועילה בעיקר לבנות במקצוע המתמטיקה, כנראה בשל התפיסה המוטעית של חלק מהן שאי היכולת שלהן מקורה גנטי ולא סביבתי. המסקנה המעשית של המחקרים של ניסבט היא לשבח מאמץ יותר מאשר תוצאות, ללמד ילדים להשעות סיפוקים, להרבות בשבחים ולצמצם ענישה וגינוי על מנת להגביר סקרנות אצל ילדים. מבחינה פוליטית חברתית המסקנה היא שיש להשקיע בחינוך בגיל הרך ובמערכות חינוך של ילדים במשפחות הנמצאות בתחתית הסולם החברתי.
ניסבט מגיע למסקנה נוספת, שהפער ברמת ה IQ יהפוך עם השנים לפחות משמעותי כיוון שרמתו הכללית הולכת וגדלה עם השנים בכלל האוכולוסיה וכיוון שמעל רמה מסוימת, 115 למשל, אין קורלציה בין IQ ליצירתיות או גאונות. לכן לדעתו תפקיד ה IQ בקביעת הצלחה יהפוך לפחות משמעותי יחסית לתכונות מוסריות אחרות כהתמדה ומצפוניות. ואז כפי שכותב אחד מהמבקרים נתחיל לעסוק בשאלה האם התכונות הללו עוברות בתורשה.