לעומת זאת, זה עתה השלמתי את קריאת הביקורת של חפץ על הסרט. הביקורת שלה היא ממש דבש, ללקק את האצבעות. האבחנות שלה חדות ונכונות וקשה לי להאמין שאפשר יהיה למצוא ביקורת כזו בעיתונות או בתקשורת הישראלית ובטח שלא בעיתונות הגרמנית כפי שהראתה ברשימתה. הטקסט שלה הוא מאסטר פיס בפני עצמו מכיוון שהוא נותן ניתוח חברתי, תרבותי ואמנותי עמוק מהזווית שלנו המזרחים ומאשש את התזה שלי באשר לז`אנר של סרטי המהגרים ו”ספרות הכלאיים” (בלשונה של ז`קלין כהנוב), קרי הספרות והשירה של המהגרים המזרחים, לפיה לביקורת הספרות והאמנות האשכנזית (ואולי גם האירופאית) אין את הכלים ו/או הקודים לנתח ולפצח את התרבות שלנו.
נתחיל בשם הסרט: כפי שציינה איריס, במקומות אחרים הסרט הופץ בשם “קוסקוס עם דג”. בארץ “קוסקוס” מעורר אסוציאציה של מאכל עממי נחות (על אותה משוואה של “מופלטה” ו”מימונה”). לא משהו שימשוך את קהל אניני הקולנוע הירושלמים והתל אביבים שהוא קהל היעד של הסרט בארץ (היקש לוגי פשוט לפי בדיקת בתי הקולנוע בו מוצג הסרט), לבוא ולצפות בסרט בפסטיבל הקולנוע בסינמטק בירושלים או במוזיאון ת”א, שלא לדבר על האסוציאציות הפורנוגראפיות שעלול פירוק המילה “קוסקוס” לעורר בקרב אותם אניני הקולנוע. וכך, בחרו ללכת על התרגום המילולי: “גרגר”. מילה שאצלי אגב, מייצרת אסוציאציה מבחילה של “לגרגר” “גרגרנות” או סתם אסוציאציה מעצבנת של גרגרי חול דביקים, או במקרה הפחות גרוע של “חומוס הגרגרות” של לובה הקופאית “מארץ נהדרת”. אף אחד לא חושב פה שגם מסעודה משדרות עשויה ליהנות מהסרט הזה. רק חסר לנו שמסעודה עוד תקבל רעיונות מרדניים ומהפכניים מהסרט. גם הביקורת על הסרט אינה מכוונת למסעודה.
כך לדוגמא ביקורתו האוריינטליסטית של צבי גיל ב”מגזין אימגו” על הסרט : “ארוחת הקוסקוס לא לקוחה מן “הסעודה של בבאט”, שבה המעדנים שמוגשים מתחרים במהות ובצורה. אם אתה רוצה להיות שותף לארוחה של קוסקוס טוב, הייה סבלנו שמע את השיח הבנאלי בארוחה. בשום ארוחה לא מתדיינים בפילוסופיה.זה אמור גם לגבי ריקוד הבטן של הצעירה המדהימה והלוהטת, חפסיה הרזי, אשר במקצב המחול היא מעכזת עד כלות, ולא רק הנגנים מזיעים כאשר הם משמשים לה משענת לבל תיפול, אלא גם הצופים נוטפים, וחרדים שמא תוציא נשמתה בטהרת הסחרור.”
ראשית, כצפוי, הכותב עושה הנגדה בין מעדנים צרפתיים ל”קוסקוס טוב” על משקל “חומוס טוב” יעני מאכל עממי פשוט. בביקורי האחרון במרוקו הסתבר לי שקוסקוס טוב הוא מעדן מלכים מעולה לא פחות מכל ארוחת גורמה צרפתית.
שנית, אני בניגוד לגיל לא חושבת שהשיח בארוחה הוא בנאלי ובטח שלא הסאב-טקסט שלו. הוא מעלה סוגיות כבדות משקל של תרבות, זהות ומגדר, של משמעות אובדן שפת האם (הערבית במקרה זה), והיכולת שלך לעשות אהבה שלא בשפת אימך (כתבתי שיר שלם על זה), או לשמור על זהותך בתוך מערכת של נישואי תערובת עם בן או בת זוג מההגמוניה השלטת שאינה מוכנה ללמוד את תרבות ה”אחר” ומדירה אותה לשוליים, הוא מעלה את בעיית ההגירה למדינות המערב העשירות, סוגיות פמיניסטיות כמו דיאטה ואנורקסיה, עבודת נשים, נתינה וקבלה ועוד. מאחורי כל הסוגיות הללו יש פילוסופיות שלמות. גם מאחורי המחול המזרחי שאותו מכנה המבקר בכינוי האוריינטליסטי “ריקוד בטן” עומדת פילוסופיה מזרחית שלמה. לכותב אין מה לחשוש מנפילת הרקדנית המזרחית, כי להבדיל מריקוד הבלט האירופאי ושבריריות האחיזה שלו בקרקע, הריקוד המזרחי, כמו גם האמנות המזרחית והאסלאמית בכללותה, נטוע עמוק בקרקע. הוא אינו שואף להגיע לשמיים ולנשגב כמו הריקוד, המוסיקה והארכיטקטורה האירופאית המערבית, אלא להתחבר לקרקע, לנוף ולטבע. הוא בנוי מתנועות מעגליות ספירליות אינסופיות החוזרות על עצמן בקצב הולך וגובר, בדיוק כמו בשיריה הנצחיים של אום כלת`ום, או במוזיקה האנדלוסית, שמסתיימת בטראנס עד להגעה לנקודת השיא, הקתרזיס, או בשפה הערבית: ה”טרב” שיוצר אצל הצופה או המאזין תחושה של התעלות ושחרור. החרדה של הכותב היא אולי לא מפני הסחרור, אלא מפני השחרור שבריקוד המשמש לעיתים לגירוש השדים, אולי השדים הגזעניים האירופאים?
הנגנים הקשישים אינם משמשים לצעירה הרוקדת משען כדברי גיל, היא זו סוחפת אותם אחריה מתגרה בהם ובאורחים הלבנים “הצופים הנוטפים” ריר מהגירוי המיני. כך נוקמת הצעירה המגרבית את נקמתה בביורוקרטים הצרפתיים הגזענים שזוממים למנוע מאביה החורג את הרשיונות לפתיחת העסק. הכותב מעיד על עצמו “הערותיי, אינם של מבקר קולנוע מקצועי ובקושי של מבקר בקולנוע.” אך אין זה מונע ממנו לפרסם ביקורת על תרבות עתיקת יומין שעושה רושם כי אינו מבין בה ולו דבר (אפילו לא לאיית נכון את השם של הבמאי – צ”ל לאיית עבד אללטיף ולא אבדלטיף), סתם כי יש לו ולשאר המבקרים האשכנזים נגישות לבמות האקדמאיות העיתונאיות והתקשורתיות המרכזיות ואילו לנו, בני התרבות המבוקרת, או המומחים האמיתיים יש נגישות רק לשוליים המודרים.
אפרופו הבדלי תרבות בין מזרח למערב: חשוב לציין גם את התהום הפעורה בין התרבות המרוקאית לתוניסאית, כי אצלנו המרוקאים קוסקוס עם דג הוא כמעט בגדר סטייה. אני מכירה מהבית רק קוסקוס חלבי (עם עוף) וקוסקוס בשרי (עם בשר כבש) אבל עם דג שמתבשל במרק?? … בכל זאת ארשה לעצמי לדבר בשם כל אחיותיי ואחי המגרבים:
אשכנזים ואירופאים יקרים, אנא מכם, אל תיגעו לנו בקוסקוס ואל תעברתו לנו אותו, כי עבורנו המילה קוסקוס מייצגת געגועים לתרבותנו המפוארת עתיקת היומין שאבדה ונמחקה, געגוע לידיים של אמא ושל סבתא, לחללים הנשיים המשותפים שנוצרו סביב ההכנות לסעודות המשפחתיות והקהילתיות, לדבק המלכד את כל המשפחה המזרחית סביב שולחן אחד. “קוסקוס מסמל במסורת הצפון האפריקאית את המזל והברכה ואת הרוח המשפחתית. נהוג להגיש אותו בערבי שבת, חגים ושמחות, הקוסקוס אוהב וסופג את כל סוגי הטעמים ומשתלב נפלא עם צבעים ריחות ותבלינים של כל סוגי המטבחים. הקוסקוס… מעניק תחושה של אווירה משפחתית חמה וביתית.” כך משווק לנו הקוסקוס על גבי אריזת הקוסקוס להכנה מהירה במיקרוגל. ובעיני אין כל פסול בכך. חום רגשנות ונאמנות – אלו הסטריאוטיפים הנפוצים על מזרחים, אך אני טוענת: הפוך על הפוך (כפי שנהגה לומר לי חברתנו היקרה ויקי שירן ז”ל), אין כל רע בתכונות הללו, בטח שלא אל מול האידיאולוגיה הניאו-קפיטליסטית הקרה והמנוכרת שאינה מגלה כל אנושיות לאנשים שתרמו את כל חייהם להצלחה של מפעל זה או אחר, שהורסת כל פיסה של סולידריות ונאמנות לחברה לקהילה למשפחה.
אני אגב, בחנתי את הסרט לא רק בעיניים מזרחיות, אלא גם מהזווית הפמיניסטית ומהזווית “האשדודית”. אשדוד, כמו העיר ניצה בסרט, היא עיר נמל ים תיכונית, שהוקמה ע”י מהגרים מרוקאים אשר יועדו בעיקר לעבוד כ”פועלים שחורים” בנמל ובמפעלי התעשייה הכבדה שהוקמו בה. גם באשדוד חוסלו מזמן מוקדי הכוח וההתנגדות המזרחית שתססו שם בשנים עברו לגלובליזציה ולקפיטליזם הדורסני. גם באשדוד ניתן למצוא את נציגי “הדור האבוד” של המהגרים הקשישים והעייפים שלא מרדו אלא רק שרדו, חלקם סופרים, אמנים ונגנים דגולים שפה בארץ הפכו לפועלים מרירים קשי יום, שכל מה שנותר להם הוא להטביע את יגונם בעראק בנגינה נוגה על העוד, הדרבוקה והנאי. לצערי הרב, הניצול הקפיטליסטי לא פסח על אותם אודים עשנים שנושאים עמם (בראש ללא תווים) את התרבות האנדלוסית והצפון אפריקאית העתיקה וגם כשהוקמה התזמורת האנדלוסית הישראלית והללו הפכו בן יום מפועלים פשוטים קשי יום לנגנים ולאמנים, עדיין לא שפר גורלם .
האופטימיות בסרט צצה עם המעבר- מעבודה שכירה כפוית טובה בנמל או במפעל שהופרט, למיזם כלכלי פרטי המבוסס על משאבים משפחתיים. מפעל זה לוקח את הקוסקוס, מושא התיוג הנחות תרבותית כביכול, והופך אותו למותג ולהצלחה כלכלית, שאמורה לשדרג את כל בני משפחת המהגרים. מי שמניע את המיזם הם הצעירים ובעיקר הצעירות, בני הדור השני להגירה. הללו יודעים להעריך את איכויות תרבות המקור, אך דוברים ברהיטות את שפת המדינה הצרפתית, אינם מתרסקים אל מול האלימות הביורוקרטית המערבית שהיא מפעילה עליהם ואינם מוכנים להיכנע לדורסנות של הגלובליזציה והקפיטליזם. למעשה, הנשים בסרט הן היוזמות, הן מניעות את העלילה, הן היצרניות והיצירתיות שלהן עם הרבה תושייה מצילה את המצב מקריסה. הגברים לעומתן, כנועים, מותשים, דוויים, שותקים, פסיביים אנמיים, שקועים בעבר, מובטלים ועסוקים ללא הרף בבגידות מנוונות ובסיפוק הצרכים המיניים שלהם ושל בנות המעמד הבורגני הלבן. אם המשפחה, הגרושה שמגדלת בדוחק שישה ילדים, היא זו שמספקת את חומר הגלם למיזם הכלכלי: כישרון הבישול שלה ויכולת הנתינה האלטרואיסטית שהיא מגלה באמצעות שמירת מנות קוסקוס לגרוש שלה, אב המשפחה, לשכנים, ולהומלסים ברחובות. לטיפה, חברתו של אב המשפחה, היא אם חד הורית לנערה, אישה סקסית ואסרטיבית, שעמלה כל חייה כדי להגיע לעצמאות כלכלית. היא בעלת פונדק ברובע לא יוקרתי והיא זו שמזריקה כוח וחיות באב המשפחה המותש דרך חכמתה הנשית ומיניותה. ביתה של בעלת המלון היא הדמות הדינאמית והתוססת ביותר בעלילה. היא זו שמעודדת את האב לפתוח את העסק, היא זו שגוררת אותו למוסדות השונים ונאבקת בביורוקרטיה הצרפתית, היא זו שיוצאת נגד בניו המנוונים והבוגדים של אביה החורג, היא מעמידה את אמה במקום, ומסבירה לה שערכה של אישה לא נקבע רק לפי יכולות הבישול שלה או לפי נקודת הייחוס שהגבר מעניק לה, אלא גם לפי יכולותיה האינטלקטואליות והמיניות. היא פרקטית ויודעת לנצל את המיניות שלה ואת ה”אחרות” שלה למימוש מטרותיה הכלכליות. כך גם בתו הדומיננטית של אב המשפחה שמנסה להניע את הגברים למאבק עובדים בתוך המפעל, בו נטלה חלק במפעל השימורים בו היא עובדת, ושאר בנות המשפחה, שתורמות את חלקן למיזם, מגלות תושייה בזמן המשבר עת מחכים כל האורחים בערב הפתיחה למנת הקוסקוס, שנלקחה בטעות במכוניתו של הבן הבוגד שנמלט מהמקום לאחר שראה את המאהבת הצרפתייה הבורגנית שלו מגיעה לערב הפתיחה תלויה על בעלה, הפקיד שאמור להעניק לאב את האישור מהעירייה לפתיחת העסק. בנותיו של אב המשפחה מצליחות להתעלות מעל לרגשות של קנאה ומעל למוסכמות הפטריאכליות ומגלות אחוות נשים ושיתוף פעולה עם ה”אשה השניה” וביתה (שהיא אולי גם אחותן..) למען האב והצלחת המיזם.
האכזבה שלי מהסרט נובעת מהמניפולציה של הבמאי התוניסאי עבדאללטיף קשיש, שמחזיק את הצופים במשך יותר משעתיים במתח ללא שום קתרזיס או מסר אופטימי. המסרים בסרט הם ללא ספק חתרניים, הדמויות אמינות ומשכנעות, אבל ניתן היה בעבודת עריכה קפדנית יותר לקצר את הסצנות הארוכות וחוזרות על עצמן לפעמים עד כדי התשה, לזקק את החומרים המעולים שעמדו לרשותו,
ולתת סוף הגיוני שמתאים להתפתחות העלילתית. אב הבית קורס בסופו של הסרט למוות בניסיונו הנואש והפאטתי למצוא תחליף לקוסקוס שאבד. אולי רצה הבמאי לבשר לנו על מותו של הגבר המזרחי הישן , אלא שבכך סותם הבמאי את הגולל גם על גורלן של הנשים הפעלתניות ואין הוא מותיר מוצא לבני הדור השני של המהגרים מהגזענות האירופאית, האיסלאמופוביה והדורסנות של תהליכי הגלובליזציה.
במחשבה שנייה, למרות האכזבה, הסרט הזה לא עוזב אותי כבר יומיים ושווה לראותו ולו רק כמסמך תיעודי חברתי ותרבותי ריאליסטי מאתגר.