אם חשדתם לרגע שאלפי ילדים נעלמו
במסגרת המחקר שלי לדוקטורט, יצא לי להסתובב הרבה בארכיון צה”ל ולקרוא פקודות מבצע רשמיות שהוציא הצבא, באתרים שבהם גורשו התושבים הפלסטינים. מה שאופייני לפקודות הללו (לפחות ברמה החטיבתית) הוא שלרוב לא מדובר בהן בפירוש על סילוק תושבים. ישנו בדרך כלל מבצע צבאי לעילא, המכוון נגד כוחות צבא סדיר או חמושים השוהים באזור. במסגרת המבצע הזה, נכתב בסעיף כלשהו שיש צורך גם לכבוש כפר כלשהו, ובקצה הפקודה נכתב שיהיה צורך בהפגזה או ב”ריכוך” על מנת לכבוש את אותו כפר.
ניתן לקרוא פקודה כזו בשני אופנים – תמים, או ביקורתי. בקריאה תמימה, מדובר, כפשוטו, במבצע צבאי, ופקודה כזאת תשמש “הוכחה” לכך שלא היתה שום כוונה לגרש תושבים – שהרי הדבר לא נאמר בשום מקום. בקריאה תמימה פחות, ניתן לשאול – אם היו תושבים בכפר המדובר, איך התכוון הצבא לטפל בהם אחרי כיבושו? מדוע לא מופיעה פה אף מילה על גורלם הצפוי? אם הכוונה היתה להפגיז את הכפר, האם הצבא התכוון להשתמש באמצעים שיבחינו בין לוחמים לבין תושבים? (התשובה, כמובן, היא לא: הצבא עשה שימוש סדיר במרגמות שהיה ידוע לגביהן שאינן פוגעות במדויק). אם לא נעשה שימוש באמצעים כאלה, כיצד התכוונו להבטיח שהתושבים יוכלו להישאר במקומם תחת ההפגזות? קריאה ביקורתית במסמך תניב את המסקנה שבין השורות, מדובר פה בפועל על פעולה שתוביל לריקון הכפר, אבל באמצעות אליבי רשמי שעוטף את פעולת הגירוש הזאת בנוהל רשמי ולגיטימי. נוהל כזה יאפשר אחר כך להכחיש את הכוונה לגירוש, שלא היה אז מדיניות רשמית ומוצהרת של ממשלת ישראל, ואף זכה להתנגדות של גורמים בתוכה.
נזכרתי בפקודות המבצע הללו כשראיתי כיצד כמה מחברי, חלקם אקדמאים בכירים ושמאלנים מדופלמים שיודעים לבקר את המדינה נחרצות בהקשרים אחרים, מתייחסים לתופעת הרשת “נונה דולברג”. לא הרבה ידוע לנו על “דולברג” מלבד העובדה שזה איננו שמה (או שמו) האמיתי, ומלבד האובססיה שלקתה בה כאשר הוסר חלקית החסיון על פרסום מסמכים הנוגעים לפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן – חסיון שהיה אמור לחול עד שנת 2066. למיטב ידיעתי, “דולברג” מעולם לא הסבירה מדוע לדעתה הוטל חסיון של קרוב לשבעים שנה על הפרשה המעסיקה אותה כל כך.
בחשבון הפייסבוק של “דולברג” מתפרסמים בתדירות גבוהה “תחקירים”. ניתן לאפיין את ה”תחקירים” הללו לא כתאוריות קונספירציה אלא כהיפוכן, מעין “תאוריות הרגעה”. כלומר, אם חשדתם לרגע שאלפי ילדים, רובם ממוצא מזרחי, נעלמו תוך שיתוף פעולה ועצימת עין של המדינה, אם ידוע שבכירים כיגאל אלון מסרו ילדים תימנים לאימוץ כאילו היו כלבלבים במעון לחיות, ואם החשד הזה גורם לכם לחוסר נוחות – אל חשש! מתברר שהכול כשורה ואפשר להירגע. ניתן כמובן לשאול מי קהל היעד של תאוריות הרגעה כאלה, מיהם הצרכנים החוששים כל כך לתדמיתו של יגאל אלון (אחד מאדריכלי הנכבה, ש”דולברג” מכנה אותו “סמל יפי הבלורית והתואר”)? לפחות לפי שמות המשפחה שלהם, מרבית המשתפים את הפוסטים של “דולברג” אינם ממוצא מזרחי, אתיופי, יוצא חבר העמים או פלסטיני.

אז איך מייצרים תאוריות הרגעה?
“דולברג” עושה שימוש במגוון רחב של שיטות, שאפשר לסכמן בנקודות הבאות:
א. פטישיזם של מסמכים. אם קיים מסמך כתוב רשמי, ניתן לצרף צילום שלו ולהכריז בביטחון שנפתרה התעלומה. למשל, אם ישנו מסמך אימוץ עבור ילדה שנעלמה, זו הוכחה חד-משמעית לכך שהיא אומצה כחוק. (מבט קרוב יותר על המסמך היה מעיד על כך שחסרה בו חתימת האם הביולוגית, מה שמעלה שאלות על חוקיות האימוץ). ואם ישנו מסמך מבית החולים המעיד שהילד נפטר ממחלה קשה, אין בכלל ספק שהוא נפטר – גם אם ההורים מעידים שהיה בריא לגמרי יום לפני כן.
ב. פטישיזם של נהלים. רבים מן ההורים שחיפשו את ילדיהם התגוררו במעברות נידחות, לא ידעו לקרוא עברית, ולא נעשה שום מאמץ לחזור למעברה ולאתר אותם. אך אם יום אחד פורסמה מודעה חיפוש קטנה בעיתון אחד כחלק מנוהל האימוץ, מבחינת “דולברג” סימן שהכול נעשה כראוי. (מודעות כאלו התפרסמו, למשל, בביטאון המפד”ל “הצופה״, וביטאון פועלי אגודת ישראל ״שערים״, שתפוצתם היתה נמוכה). כך, למשל, במקרה של מרים שוקר, ועדת החקירה הממלכתית קבעה שהיא אומצה ללא ידיעת הוריה שהמשיכו לחפש אותה במשך עשרות שנים, למרות שפורסמה פעם מודעה בעיתון בעניינה.
עו”ד דרורה רוט נחמני, שחקרה את העדים מטעם ועדת החקירה הממלכתית בעניין ילדי תמ”ב, סיכמה את “גישת רשויות האימוץ כלפי האימוצים הפרטיים: למרות שעקרונית גינו את התופעה, נראה שלא נעשה הרבה כדי למנוע אותה… בדרך כלל ניתנה לגיטימציה של הרשות למתן צו אימוץ רשמי” (מתוך פרוטוקול הוועדה). במילים אחרות, לדבריה הרשויות הלבינו רטרואקטיבית מהלכי אימוץ בידי גורמים פרטיים, למרות שהתקיימה חריגה מן הנהלים שהיו מקובלים באותה העת.
באופן דומה, באותן שנים נמנע בכוח מפלסטינים אזרחי ישראל לעבד את אדמותיהם במשך מספר שנים, ולאחריהן האדמות הופקעו על פי החוק שמתיר הפקעת אדמות לא מעובדות. אז הנוהל התקיים והגזל נגזל.
ג. שיטת הקומקום. פרויד אפיין הכחשה באמצעות הבדיחה הבאה: א’ שואל מ-ב’ קומקום נחושת. כאשר א’ מחזיר את הקומקום, ב’ תובע אותו למשפט, משום שכבר לא ניתן להשתמש בקומקום. א’ מגן על עצמו באמצעות הטענות הבאות: “ראשית, מעולם לא שאלתי קומקום מ-ב’. שנית, בקומקום כבר היה חור כשקיבלתי אותו. שלישית, הקומקום היה במצב מצוין כשהחזרתי אותו.” כל משפט בפני עצמו עשוי היה להיות תשובה סבירה, אבל הצירוף שלהם הוא בלתי סביר בעליל. בדומה לכך, הכותרת של כל אחד מהפוסטים של “דולברג” היא “חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן (חס וחלילה לא נזכיר אשכנז) פרק…”.

כך, יש פה תלונה על השמטה כביכול של ילדים אשכנזים מהדיון בחטיפות (נזכיר בסוגריים שעמותת עמרם מעלה לרשת עדויות של הורים בלי הבדלי מוצא, כולל גם של מיעוט ההורים האשכנזים שילדיהם נחטפו מהם). במקביל, “דולברג” מדברת בביטול על “נרטיב החטיפות” – ואם כך גם הילדים האשכנזים לא נחטפו. מדובר, אם כן, בשתי טענות סותרות שהדבר היחיד המשותף להן הוא ההכחשה. באותו אופן, ההורים בתיאורים של “דולברג” גם נוטשים באכזריות את ילדיהם, וגם ממשיכים באופן מרגיז להאשים את המדינה במשך שנים בחטיפתם של ילדים שהם עצמם לא רצו. הסתירות לא מפריעות כשתאוות ההכחשה עזה כל כך.
ד. חפשו את ה”אינטרסנטים”. כמעט כל “תחקיר” כולל רמיזות לעמותות המפיקות רווחים כלכליים ופוליטיים מ”נרטיב החטיפות”. כפי שנתניהו רק צריך לומר “הקרן החדשה” ולתרץ בכך את מדיניותה של ממשלת רואנדה ביחס לפליטים האפריקאים, “דולברג” קורצת פה לקהל היעד שלה, ולא צריכה לספק לו הוכחות לאותם רווחי עתק. קהל היעד הזה כבר שמע במשך שנים האשמות כלפי “עסקני הקיפוח” שהם האחראים האמיתיים ל”שד העדתי” במדינת ישראל.

ה. אבדה ילדה. בתקופה שבה הורים דיווחו שילדתם נלקחה מהם, היה גם דיווח בעיתון על ילדה שננטשה בידי הוריה. ה”חוקרת” לאו דווקא מוכיחה שמדובר באותה ילדה, ובכל זאת מצרפת לפוסט בנימת ניצחון גזיר עיתון מהתקופה. הכול מסתדר – אם רק נניח שההורים משקרים.
ו. גזור והדבק. עבור מי שטרח לקרוא את עדויות ההורים (שמאות מהם, כאמור, הועלו לרשת), התופעה הבולטת ביותר היא הסדירות שלהן. מאות הורים שלא הכירו זה את זה מספרים סיפור דומה – ילדיהם הגיעו לבתי החולים ואז נמסר להורים שהילדים נפטרו. הם לא קיבלו תעודת פטירה או ראו את ה”גופות”, ולעיתים נדירות התעקשות מול הצוות הרפואי הצליחה להביא להשבת הילדים ה”מתים”. “דולברג” גוזרת במיומנות את הקטעים הללו מתוך העדויות, ומחליפה אותן בקטעים פרי עטה שבהם מודגש חסדה של המדינה (שדאגה לחלץ את הילדים מן המחלות והתנאים הקשים במעברות) ומואשמים ההורים הרשלנים (ששוב ושוב נטשו את צאצאיהם בבתי החולים). לעיתים היא מקדימה לקטעים שהיא מוסיפה את המילים “ככל הנראה”.
כדאי להיזכר מיהו קהל היעד של התיאורים הללו. מי מסרב להאמין שהמדינה יכולה לפרק משפחות, ומעדיף להאשים את ההורים, המזרחים ברובם, שלא טיפלו כראוי בילדיהם? אחד מהמגיבים בדף של “דולברג”, בעל שם משפחה אשכנזי מובהק, ענה לתהייה כיצד הורים במעברה היו יכולים לראות מודעת חיפוש קטנה שהתפרסמה פעם אחת ב”שערים”, ביטאון פועלי אגודת ישראל. כך הוא מס(ג)ביר:
“כחמישים אלף תימנים ותיקים כבר היו בארץ כשהגיעה עליית מרבד הקסמים. הם היו מעורים בחברה ומודעים לכל מעקשיה, הם היו מיוצגים בכנסת בהסתדרות ובשלטון המקומי. הם קראו עיתונים גדולים וקטנים, ובוודאי היו להם קרובי משפחה בין העולים החדשים. הם הכירו היטב את פעילות ויצ”ו (סבתא שלי!) וידעו לפנות אליהן לעזרה – והרבה. השמועה על תימניה במצוקה היתה מגיעה אל הכתובת הנכונה אילו רק רצתה בה”.
“דולברג” מחזקת כמובן את דבריו של הנכד של אותה פעילת ויצ”ו. כזכור, ויצ”ו הוא אותו ארגון שמסרב עדיין לחשוף מסמכים רבים הקשורים לפרשה.
ההתגייסות של אליטות ותיקות להשתיק את פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן אינה אמורה להפתיע. כך היה במשך עשרות השנים מאז נלקחו הילדים מהוריהם. השתכללות שיטות ההכחשה מחייבת אותנו להפיץ בהבלטה גדולה עוד יותר את דברי העדים הראשיים, בני המשפחות. אני מאמין להם.
לארכיון חטיפת ילדי תימן בהעוקץ



