אני ספסל
הקשישה והמטפלת שלה לא ישבו עלי היום. היה חם ומפיסת הרוח שפילסה דרכה מהים נותרה רק אוושה בואכה בזל-כמעט- אבן- גבירול. הן ישבו על הספסל שמולי, מעברו השני של הרחוב, כנראה בתקווה לאסוף מעט ממה שנותר ממנה. במקומן, התיישב עלי בחור צעיר, שהתעסק ללא הרף עם מכשיר הטלפון שלו. לא הייתה הרבה פעילות בשעת בין ערביים זו, אבל לא רק עלי, אלא על כל שלושת הספסלים בקרן הרחוב בה אני עובד, נחו להם עוברי אורח. היה לי זמן לחשוב קצת. בר-מזל אני. עירנו מאירת פנים לספסלים. אני עובד באין מפריע, מארח ללא סלקציה, מתייחס בשוויון נפש אוהד לקשיש ולזאטוט, לחסר הבית הגלמוד ולזה החבוק בזרועותיה של זו. אמנם אין להפריז, הרי גם לי יש העדפות משלי. חובב אני את היושבים בשניים ולעיתים, כששלושה ואף ארבעה מצטופפים להם עלי, מתמלא אני שמחה גדולה. אז אני מרגיש, ממש, אודה ולא אבוש, תחושת סיפוק. שהרי בחרתי להיות ספסל מסיבה זו בדיוק, שליחות חרישית אך חשובה מאין כמוה, ליתן להם לבני עירי אפשרות להתרועע זה עם זו, מקום מפגש סתמי, לא מחייב, אבל ציבורי, כללי, ללא שלט וללא פיתוי, סתם קרן רחוב, כזו שאין לה סייג. שטף הרחוב חולף דרכי, אך גם עוצר, לפוג הפוגה, לעשן, סתם להתבונן. אני עמוד התווך של המרחב הציבורי. לא! אינני עמוד. הבה נדייק. אני ספסל השדרה של המרחב הציבורי. אני מסמן אפשרויות, אני מתווך הזדמנויות, אני מודיע על פגישות. אני מזמין. חינם. היה לי זמן לחשוב. עצבת לא איחרה לבוא. חשבתי על ספסלים אחרים וליבי נחמץ. עם ספסלי פריס, אליהם נשאתי עיניים בצעירותי, נותרה לי מעט שפה משותפת. נותרו כשהיו, ארוכים, פזורים בכיכרות ובגנים, אך מתנכרים הם אל עצמם, אל לשד קיומם. לעיתים, קשתות משונות מבתרות אותם, כאילו אומרות, אדרבא, שבו נא על ספסל זה, אך אל תהינו לשכב עליו, או, רחמנא ליצלן, להתחכך זה בזה. לעיתים, קריעות ממש בספסל גופו הופכות אותו למשטח שבו היחד הוא לבד. הנה, מתקשה אני להסביר, אז צילמתי למזכרת.

וגם בלונדון כבר כאלו. הנה:
ומספרים, לא ראיתי במו עיני, כי גם בטוקיו. בפריס הספסלים מזעיפים אלי פנים, אך רע שבעתיים המצב בניו-יורק, שם לא אמצא יותר מבני מיני. יכול אדם לשוטט שעות ארוכות, גופו דואב, רגליו ניגפות תחתיו, אך ספסל לפוש עליו לא ימצא. יואיל נא לפרוש מההמון לאחד מבתי הקפה או לאחת החנויות ושם, אם ישא חן בעיני פטרוני המקום, יוכל למצוא לו לעיתים מקום מנוחה. ספסל אני, היסטוריה ארוכה ומפוארת לי, מיוון העתיקה הגעתי, שם קראו לי סבסליום (subsellium): מושב נמוך. לא שיעור קומה לי, מושב אני, מושב נמוך. אך מה זאת? האם תעתוע? באישון לילה, בחסותם של שיפוצים, במורד ממש אותו אבן-גבירול, הופיעו ספסלים חדשים. זנים לא מוכרים. לא אחי הם ולא רעי, זרים מקרוב הגיעו. מיהם אלו?
נחשוב. ה”אחד”, שני כסאות “הוא”. הכסא הוא מין אחר. לא נחות ולא נעלה ממני, אך אחר. והנה התיישבו להם שני כסאות זה מול זה, מזמינים עוברי אורח להביט זה בזה, לעיין זה בזה, אולי להניד ראש או להנהן זה לזה. מעשה נאה הוא. אך האם ספסל הוא? לא ולא. כך לא בונים ספסל. זהו ספסל שבור, ספסל לשעבר, כזה האומר ליושביו: יחידים אתם, בודדים הייתם ובודדים נשארתם, מובחנים מסביבתכם. ספסל מופרט. ספסל אינדיבידואלי. סילחו לי על שמרנותי, אך אין זה ספסל ! ומיהו השני? נחשוב. לפנינו בדל ספסל. מעין מוט המאפשר עמידה בישיבה, מנדב את משטחו לחצי הישבן. כן, זקן אני בעירי וזוכר לטובה אני את ברזלי העיר. תמיד הוו הם תחרות ראויה לשכמותי. שם ישבו בני התשחורת, שורקים לנערות הגימנסיה ומשתעממים בצוותא בערבי ששי. פינה חמה שמורה בליבי למין זה, מין שכמעט ונעלם, חשוף למלחמת החורמה של פרנסי העיר הוותיקים, שאת לב צעיריה מיאנו להבין. אך האם ספסל הוא? לא ולא. כך לא בונים ספסל. גם זה ספסל שבור, ספסל לשעבר. אבל נראה, ימים יגידו. וזו זעקתי לבני עירי: בני ניכר מפריטים אותנו ! מניסים הם אותנו למרחבים מוגנים ולמקומות פרטיים ! מפרקים אותנו לרסיסים, הופכים את הצוותא לאוסף יחידים ! אל תתייוונו ! מותנו הוא מות כיכר העיר, מות הכללי, מות הציבורי ! אל תתנו לספסל לגווע !




