אנשי רוח הרפאים

שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים ושל סאמר עיסאווי בפרט היא מעשה קיצוני. תגובה קיצונית למדיניות קיצונית, אכזרית וחסרת אנושיות. סאמר עיסאווי מציב בפנינו מראה לחוסר האנושיות שלנו עצמנו, מנסה לעורר אותנו, לגרום לנו להבין עד כמה שונים החיים הנוחים שלנו מחייהם של הפלסטינים הכבושים בקרבנו. בשבוע שעבר הוא פנה אלינו, הישראלים, ביקש מאיתנו לבוא ולהסתכל בפניו, לראות את פני הכיבוש ואת ההרס, החורבן והמוות שהוא מותיר אחריו.

“אני מזמין אתכם לבקרני בבי”ח ולראות אותי כשלד אזוק וקשור למיטה…”, כתב. “ישראלים: אני מחפש משכיל אחד מבניכם אשר עבר את שלב המשחק בין צללים ומראות. אני רוצה שיביט בפני כשאני מאבד את הכרתי… אני אראה אותו והוא יראה אותי, אני אראה כמה הוא מתוח לגבי שאלות העתיד, והוא יראה אותי – רוח רפאים שנשארת לצדו ולא עוזבת”.

אנשי הרוח לא הקשיבו. במכתב תגובה לסאמר עיסאווי הם ביקשו מהמחאה לכבות את עצמה, לחכות בדממה עד יעבור זעם: “קראנו בכאב רב על שביתת הרעב שלך. התיאור של מצבך ההולך ומתדרדר מחריד אותנו. אנו מרגישים שמעשה ההתאבדות שאתה הולך לעשות יוסיף ממד נוסף של טראגיות וייאוש לסכסוך בין שני העמים, סכסוך ששוחרי השלום והפשרה משני העמים מבקשים לסיים. תן תקווה לעצמך וכך תחזק את התקווה בקרב כולנו. יש עכשיו סימנים מעודדים חדשים לחידוש המשא ומתן בין שני העמים שיכלול גם שחרור אסירים וביניהם גם אתה”.

אבל כמה זמן עוד יוכלו הפלסטינים לשבת בשקט ולחכות למשא ומתן? הסימנים למשא ומתן הם תמיד מעודדים, אבל המדיניות הישראלית לא עוצרת. מדי יום נעצרים אנשים ונשים, ילדים וקשישים, ומובאים לבתי הכלא הישראלים, חלק ניכר מהם בלי משפט, בלי כתב אישום ובלי זכויות, חירותם נשללת מהם ללא סיבה. כיום כלואים בבתי הסוהר הישראליים 4,812 אסירים פלסטינים, מתוכם 178 עצירים מנהליים הכלואים ללא משפט, 12 נשים ו-219 ילדים.

סאמר עיסאווי המתין בבתי הכלא הישראלים לאותו משא ומתן מיוחל, האמין בהבטחה הישראלית השחוקה לחירות. הוא אף זכה לשחרור וראה את החופש לזמן קצר. אבל אז, באישון לילה, עצרו אותו שוב ללא סיבה ונטלו את חירותו בפעם השנייה. הבקשה הפטרונית להפסיק את שביתת הרעב כמוה כדרישה לבטל את המאבק הפלסטיני. לשתוק ולהינמק בבתי הכלא הישראלים, לקבל את שלילת החירות ללא תגובה, ולו בכדי שאנשי הרוח יוכלו להסב את עיניהם מהכיבוש, לא לראות אותו. התגובה שלהם למאבק היתה לבקש מסאמר עיסאווי לא לאלץ אותם להתמודד עם המצב שגם הם, כמו כולנו, שותפים בו.

הסופרים והסופרות לא לכלכו את ידיהם ואת עטיהם באמירות פוליטיות. הם פנו לאופק הומניטרי, לבן האנוש ששם את נפשו ואת גופו בחזית המאבק הזה. כמו תמיד, הם לא הסתכלו על עצמם, על החברה שבה הם חיים, על המדיניות הדכאנית שהובילה אותו אדם למצבו האנוש. וכמו תמיד, הם חשבו שהם יכולים ללמד את הפלסטינים מהן הדרכים הראויות למאבק. הטראגיות והייאוש הם תוצר של הכיבוש ארוך השנים הזה, הטראגיות והייאוש הם שהובילו למעשה הקיצוני הזה. אך לא את מעשהו של סאמר עיסאווי יש להוקיע, אלא את המשטר שיצר תופעות כאלה של שביתת רעב, של אנשים שאין להם מה להפסיד. לא אליו יש לבוא בדרישות, אלא אל המערכת המדינית, אל הממשלה שהובילה אותו למעשה שנראה כה חסר תקווה. אלא שמעשה זה אינו חסר תקווה, זהו מעשה שמטרתו להפיח תקווה באסירים הפוליטיים הכלואים ובעם הפלסטיני כולו. גוף אנושי שמסוגל לעמוד כך, בבטחה, בכבוד, מול כאב וייסורים שלא ניתן לתאר, מעורר השראה להתנגדות, לאפשרויות להתנגדות, עצובות ככל שיהיו.

אינס אליאס היא רכזת בפרויקט מי מרוויח של קואליצית נשים לשלום