• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ארץ אוכלת יושביה - רשמי מסע

אנונימי

באחד מימי האביב האחרונים נתבקשתי להצטרף לעמיתי ולצאת למסע מכירות באתר חדש ומבטיח – הכלא הפרטי של לב לבייב. האמת היא שכבר זמן-מה לפני כן נזרק הרעיון לחלל האויר ולפיכך כבר הפכתי בו שוב שוב ותהיתי כיצד יהא עלי לנהוג. הדגל השחור והמאיים של שיתוף-פעולה עם מהלכים אנטי-אנושיים שנוקטת מדינת-ישראל – התנוסס בראשי מן הרגע הראשון.

יש שירימו גבה אל מול ביטויים כמו “דגל שחור” ו-“מהלכים אנטי-אנושיים” אבל איך תקראו לביטול האמנה החברתית הבסיסית שבין אזרח למדינתו? כיצד תכנו את  מהלכי הפרטת השירותים החברתיים – תעסוקה, בתי-כלא, משטרה, בריאות הנפש? עד לא מזמן אפשרות כזו היתה בלתי-נתפשת, ואילו היום אנשים מקבלים זאת כמובן מאליו, כעוד ביטוי לפעילות “היד הנעלמה” שנועדה לשלוט בכל אספקט של חיינו.

בכל זאת, התחוור לי כי אכן נועדתי לשתף-פעולה עם המדינה ושיגיונותיה ולו מן הטעם הפשוט שסירוב מצפוני כמוהו כהתפטרות ממקום העבודה, בימים שבהם העבודה היא מצרך נדיר ובבית מחכים לך שני תינוקות ואשה מובטלת. בלבי גמלה, עם זאת, ההחלטה כי לפחות  אצטרף למסע המכירות הזה כבעל אג`נדה סמויה וכמתעד שאינו-אובייקטיבי.

הגענו אל בית-הכלא ובפתחו פגש אותנו מכר אשר הפך זה לא כבר לאחד מאנשי האדמיניסטרציה הניהולית. “הייתי ארבעה חודשים בבית אחרי פיטורי ממקום העבודה האחרון. השקעתי הרבה מאמצים בכדי להכנס לכאן. המשכורת אמנם נמוכה מזו שהייתי מורגל בה, אבל לא נורא, זה מקום עבודה טוב.”

מיוזמתו הציע לערוך לנו סיור באתר, ומתוך הזדהות מוחלטת והתרגשות רבה הציג בפנינו את נפלאות המכונה המשומנת ששמה “כלא נגבה”. עמיתי, אשר לא היה בסוד ה-“אג`נדה” שלי הפתיע אותי בצרור שאלות עדכניות בדבר מצב הכלא הפרטי. מיד נתבקש מארחנו לנושא הבג”ץ העומד כמכשול האחרון להפעלתו של הכלא. “בג”ץ זה קשקוש”, פטר אותנו בחדות, “ביוני אנו מאכלסים. כבר נקבעה זהותם של מאות האסירים אשר ישוכנו כאן”. כשנמצאים במתחם בית-הכלא מבינים היטב את האמירה הבוטחת הזו – לא קיים בארץ הרכב שופטים אשר יחליט להפוך את המבנה היקר והאדיר הזה לפיל לבן. הלחצים של הטייקונים, בחסות המדינה, יחדרו גם את היכלי המשפט.

התחלנו במסענו במפלצת הבטון המדהימה. החדרים היו קרירים להפליא, בניגוד לחום אשר שרר במדבר הבאר-שבאי שבחוץ. הבניינים השונים בנויים לתלפיות עם כמויות אדירות של בטון שלא היו מביישות אף אצטדיון אולימפי בבייג`ינג. מבפנים נראה המקום ככוורת רוחשת של קבלני-משנה ועובדי-קבלן העמלים במרץ בכדי להשלים את האתר לקראת פתיחתו הקרובה. אכן, עננת ההליך המשפטי אינה מעיבה על הפעילות בשטח. זוהי מדינת הדה-פקטו בהתגלמותה.

בנין ההנהלה ממוקם בחזית הקומפלקס. עלינו לקומה השנייה. “זהו החדר שלי” הסביר מארחנו, “וזהו חדרו של מנהל הכלא”. פסענו אל תוך חדר שאינו גדול במיוחד אבל כולל שני חלונות גדולים ומוארים. “והנה השירותים והמקלחת הצמודים שלו. הוא ישהה פה הרבה”, הוסיף. `מעניין אם יקבל שעות נוספות או שמא יעבוד גלובלי` הרהרתי בלבי.

עברנו לבנין האסירים המרכזי. שם הוצג לנו מרכז העצבים של מערך המחשוב, שהרי הכל כאן “ממוחשב ומתועד”. עמדת הסוהרים המרכזית היא תיבת זכוכית אדירת ממדים המפקחת במקביל ובלחיצת כפתור על ארבעת אגפי האסירים הגדולים. מיד נזכרתי בסדרת-הטלביזיה OZ. אך מה שראיתי פה נראה גדול פי כמה וכמה. “האסירים שיבואו לכאן יהיו ברמת סיכון נמוכה, עד שבע שנות מאסר”. למרות שלבייב נעזר בחברה אמריקנית המתמחה בבניית בתי-כלא פרטיים נראה כי על המודל האנושי מהסדרה OZ הוא מוותר. “הירשזון אמור להגיע לכאן”, גיחך מארחנו. יש מי שיראה בכך בית-כלא מוזמן של קברניטי המדינה, על כל צרה שלא תבוא.

הובלנו אל חדרי האסירים. הופתעתי לראות כי השירותים הופרדו בקיר מהמיטות. “יש להם תנאים טובים פה. אבל זה לא בחינם. למשל, האסיר לוחץ על כפתור ברז-המים אך הוא יקבל זרימה של מספר שניות בלבד. כאן לא יוכלו לבזבז מים. אנו שולטים בכל. כך אנו חוסכים”. ביציאה מהבנין המרכזי שאל עמיתי “תגיד לי, איך אתם אמורים להרוויח מהעסק הזה? נראה כי השקעתם פה המון.” “תשמע,” אמר מארחנו, “אנו מקבלים מהמדינה 59 דולר ליום על כל אסיר. יהיו פה כמה מאות אסירים. כל אסיר נוסף הוא עוד רווח נוסף עבורנו.” “בכל זאת, יש לך הוצאות” הקשה עמיתי. התשובה לא איחרה לבוא, “תראה, לאן אתה חושב שהולך הכסף בבתי-הכלא של השב”ס? יש לך סוהרים שאתה לא יכול לפטר בכלל! יש להם תנאים מפה עד הודעה חדשה! אצלנו זה לא כך. כאן יהיו `מאבטחים` הרבה יותר זולים. אנחנו נרוויח מספיק.” `לא סתם בחרו לכלא את השם נגבה`, הרהרתי, `גביה מן המדינה היא שם המשחק`. מארחנו זרז אותנו, “בואו, נמשיך למשרדים הזמניים. שם נוכל לדון בעניינינו.”

הגענו לאתר הקראוונים. מספר מועט של בעלי תפקידים עסק במלאכתו המשרדית. מבט מהיר על פני המנהלים והפקידות  הבהיר לי כי גם בבתי-הכלא הפרטיים רוב העובדים יהיו יוצאי עדות-המזרח אשר “שפר עליהם גורלם”. רק שהפעם אוכלוסיית העובדים בעלי-הזכויות תהיה קטנה  מאוד.

הרגשתי בתכונה מיוחדת עם הגיענו. המבטים אשר ננעצו בנו היו מפתיעים בחודרנותם. “אלה אנשי הפנסיה?” שאל אחד הנמצאים. “לא, לא. אלה אנשי מכירות בפרוייקט שאני עובד עליו” השיב מארחנו. “החבר`ה מצפים ליועצי הפנסיה אשר אמורים להגיע.” הסביר לנו. חיכינו עד שיתפנה חדר לישיבה. בצאתו מן החדר שאל אחד הנוכחים “תתן לי לדבר אתם כמה דקות אחרי שתסיים?” מארחנו פטר אותו במבט מבולבל.

במהלך הישיבה הבחנתי בשתי נשים במדי שב”ס. “מה הן עושות פה?” שאלתי לאחר שסיימנו. “הן מדריכות את המאבטחים שלנו. יש קורס מאבטחים שמתקיים ממש ברגעים אלה.” בדרך החוצה מן החדר חזר אותו עובד סקרן ושאל את מארחנו אם אפשר לשבת אתנו כמה דקות. “בשביל מה?”; “על הפנסיה”; “מה קרה לך, אמרתי כבר שהם לא קשורים בכלל לפנסיה. הם באו אלי.” “אה, לא הבנתי” אמר הבחור בנימת אכזבה ברורה.

חשבתי על אותם “יועצי פנסיה” שיגיעו במהרה להרוות את צמאונם של העובדים המיוחסים בכלא. לא תהיה להם בעיה למכור להם תנאים סוציאליים מינימליים תחת מעטה מלים יפות כמו “ביטוח מנהלים”. שהרי גם עם המעט הזה הם עדין המעמד הגבוה בכלא של לבייב.

ביציאה מו המתחם ראינו את ה-`מאבטחים` החדשים אוכלים סנדוויץ` של ארוחת-צהרים על הבטונדה. חבר`ה צעירים. מחציתם נשים. `וכך נראים הפועלים השחורים` חשבתי לעצמי. אלה שיעבדו כמה שנים בשכר מינימום וללא תנאים סוציאליים. אחר-כך, לאחר שעל גבם יצבר הון רב, הם יזרקו אל המדבר הצחיח. חלקם יחפשו מזור נפשי יקר בלשכות בריאות הנפש המופרטות. חלקם יוכלו לעבוד במשטרות העירוניות המופרטות של ביבי ושטייניץ ויספקו פושעים למכביר לבית הכלא הרווחי. חלקם יהפכו לפושעים עצמם ושוב יספקו פרנסה למפריטי ופרנסי המדינה.

חזרנו למשרד. כעת התחוור לי כי כל הלבטים המוסריים שלי היו מיותרים. “אנו נאלצים להפרד”, אמר הבוס. “כבר זמן-מה שאין לך הרבה עבודה, אז ברור לי שאתה לא מופתע.”  באמת לא הופתעתי שהנה הוטלתי שוב אל מימיו הסוערים של “השוק החופשי”. לפחות עכשיו אני יכול לפרסם את התיעוד הזה בלי לחשוש למקום העבודה שלי. במחשבה שניה, אפרסם אותו בעילום-שם כי בסופו של דבר “השוק החופשי” אינו חופשי כלל ועיקר.

והמדינה? מה ניתן לומר עליה? “הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון” מבססת עצמה סופית כפלוטוקרטיה מושלמת. לאחר שנמצץ הלשד של כל מחצב לאומי וכל חברה ממשלתית פונה כעת המדינה למצוץ ישירות את לשדם של אזרחיה. הון רב עוד ניתן ליצר מההמונים חסרי-הפנים והדעה. מדינת-ישראל הפכה לחיית-טרף המפנה את מבטה הרעבתני אל עבר אזרחיה שלה. “ארץ אוכלת יושביה”, בכלא ומחוצה לו.

כנראה שיעניין אותך גם: