בוזגלו, מוחמד והמשטרה שביניהם

ברביעי לפברואר 1999 נורה למוות אמאדו דיאלו, סטודנט למדעי המחשב ע”י משטרת ניו יורק. כל חטאו של דיאלו, סטודנט מגינאה, היה שמראהו תאם לתיאורו אנס סדרתי,  דמיון אשר עלה לו בחייו. בסיומו של מרדף אחריו בין סמטאות שכונת ברונקס בסופו הייתה מוטלת גופתו, מנוקבת ב41 (!) כדורים אשר נורו בידי טובי בניה האמיצים של משטרת ניו יורק.

הרצח היכה בעצב רגיש בנשמת האומה האמריקאית, האפלייה הגזעית הידועה לשימצה. זו באה לידי ביטוי כמעט בכל אחד מתחומי החיים במעצמת העל, ובמיוחד בתחום אכיפת החוק שם אמת ידועה היא שסיכוייו של אדם שחור למצוא עצמו יום אחד נתון לחסדי מערכת בתי הכלא האמריקאית גדולים פי כמה מאשר אלו של אדם לבן. הריגתו של דיאלו הביאה להרשעתם של השוטרים המעורבים ברצח (אשמה ממנה זוכו לאחר דיון בבית הדין לערעורים) וחשוב מכך הציתה דיון ציבורי נרחב בארה”ב בנושא יחס מערכת החוק לשחורים ככלל, ולמהגרים אפריקאים בפרט.

ומה קורה במדינתנו הקטנטונת, אור לגויים ומופת לאומות? אפליית המזרחיים – מבחן בוזגלו הידוע לשמצה – ע”י מערכת החוק בישראל הינה מן הידועות. אך מעט מדובר על מבחן נוסף בו הינה עומדת מיום הקמת המדינה, מבחן בו לא רק שהינה נכשלת שוב ושוב אלא גם שאינה מתאמצת כלל לנסות לעוברו. במבחן מוחמד, מערכת החוק נכשלת כישלון מחפיר, בלתי מוסרי, מושחת ומשחית.

ביום שני נורה למוות בראשו מוחמד גנאים, תושב בקה אל גרבייה, ע”י שוטרי משטרת ישראל. התמונה אשר עלתה מגירסת המשטרה לאירוע הייתה ברורה – גנאים נתפס על חם בעת ניסיון גניבת רכב, ניסה לברוח ממעצר ולדרוס שוטר תוך כדי המעשה ונורה למוות בתוך המכונית הגנובה ע”י שוטר באקט ברור של הגנה עצמית. לכאורה מקרה סגור, עוד בן מיעוטים חם מזג אשר עיסוקו המסוכן מביא עליו את מותו הבלתי נמנע. ספק אם קוראי הידיעה צקצקו אפילו בלשונם עת שהעבירו עמוד בעיתון. ייתכן כי חדי הזיכרון מביניהם הרהרו בינם לבין עצמם כי בשנים האחרונות התרבו מאד מקרים בהם ניסיון מעצר של אזרח ערבי בידי שוטר יהודי מסתיים במותו (הבלתי נמנע כמובן) של העבריין המסוכן, בעוד שקשה להזכר ולו במקרה דומה אחד לרפואה בו נורה למוות עבריין יהודי.

בהיעדר הוכחות לא נותר לנו אלא לסמוך על גירסת המשטרה. אך זו  התגלתה שוב במערומיה. היום נחשפה בעיתון “הארץ”, ולא בפעם הראשונה, אחת לאחת מסכת שקרים וטיוח של משטרת ישראל.  לא מכונית גנובה, כי אם מכונית בבעלותו של גנאים. לא תוך כדי נסיעה נורה כי אם כאשר חנתה מכוניתו בביטחה, ולא רק זאת אלא אף נחסמה מקידמתה ע”י מכונית אחרת. והחמור מכל, הירייה אשר הרגה את גנאים לא נורתה כמצופה בניסיון דריסה דרך חלונה הקדמי של המכונית, אלא מחלון דלת הנהג.

אוי לבושה, כבר התרגלנו לידם הקלה של לובשי מדים למיניהם כאשר מדובר בערבים העומדים מולם. אך הפעם הצליחה משטרת ישראל להתעלות על הישגיה המפוקפקים. גנב מוצא להורג מטווח אפס, פשוטו כמשמעו, ע”י שוטר יהודי אך ורק עקב היותו  ערבי. קשה להאמין ובלתי סביר לחלוטין כי בסיומה של תקרית דומה בה היה מעורב גנב יהודי היה מסתיים הערב כשכדור מטווח אפס נעוץ בראשו של הגנב. ולו כן היה, הארץ הייתה גועשת ורועשת. אך כאשר המדינה מצהירה בריש גלי כי ערבים הינם אזרחים סוג ב, מה הפלא כי דמם מותר. אין דין ואין דיין, וכאשר מדובר בערבי שוטר כטוב בעיניו יעשה.

רבים שבו והזהירו במהלך השנים כי מדיניותה של מערכת החוק, ומשטרת ישראל בפרט, הינה מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. אך מי מומחה כמדינת ישראל באטימת אוזניים ודחיית הקץ כאשר מדובר בבעייה אקוטית המאכלת בנשמת אפה של ישראל כמדינה דמוקרטית החותרת לשיוויון.

אם מדובר בעניים, חולים, פלשתינים, עובדים זרים, זקנים, מזרחיים וערבים אין זה משנה כלל. מעת לעת  מצטרפת עוד קבוצה למעגל הדחויים הנשארים מחוץ לקונצנזוס הציבורי, עוד אוכלוסייה אשר אינה ראויה עוד ליחס הוגן, לאחר זמן מה אף לא ליחס אנושי ולבסוף אפילו לא לרחמינו. ואם אפשר לדחות אז דוחים, עד אשר לבסוף כפי שהיה  במהומות אוקטובר, כפי שקורה כל שנה עם פרסום דו”ח העוני מתפוצצת לכולנו הבעיה בפנים ומכסה פנינו בבושה ותמיהה.

“מדוע לעשות היום מה שניתן לדחות למחר” זו היא סיסמתה האמיתית של ישראל. אנו נמשיך לרחוץ בניקיון כפינו מבלי להישיר מבט למראה ולראות את הדמות המצטיירת שם, ביודענו שלא תמצא חן בעינינו. הרי בסוף או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות. ובינתיים? שמוחמד ימות.