בחירות 2009 – האופציות הראויות

בעשירי לפברואר הקרוב ייתקיימו הבחירות לכנסת ה- 18. פוסט זה מכוון מעצם טיבו של האתר (ואולי גם מעצם טיבי), לאנשים בעלי השקפת עולם שמאלית במידה זו או אחרת, למי שניתן להגדיר כליברל לא במובן של יוסף (טומי) לפיד(ז”ל), חו”ח ומפלגתו הוולגרית, “שינויי”, שתודה לאל הלכה לעולמה.

אני מכוון את הדברים לליברלים במושגים העמוקים- “הקרל-פופרים”- של המושג ובעצם לכל מי שרוצה ומוכן לבחון אותם.  אין כאן בשום אופן הנחייה או או הצעה למי להצביע, אלא רק נסיון לזהות, למפות ולסקור את האופציות עבור מוכי הייאוש ממה שעובר על החברה הישראלית ועל חשרת הסופה הקרבה, כלכלית ומדינית.

קיצור תולדות הייאוש:

אנשים בעלי השקפת עולם מתהווה ומתגבשת או מגובשת, אמורים לחוות ייאוש עמוק מהפוליטיקה בדור האחרון. זו התרוקנה לחלוטין מתכנים, מהויות, שליחות ופרנסת ציבור במובנה המקורי והראוי.

השווקים והכסף היו לחזות הכל. התחוור שמפלגות בעלות מצע אידיאולוגי כביכול, חיברוהו כי נדמה היה שצריך מצע. שיהיה. עניין של הרגל. הלכה למעשה, מפלגות מפגינות פערים אדירים בין ההצהרה למעשה, חוטאות לייעודן, התחייבותיהן לאזרח הבוחר והצהרותיהן לא היו אלא מס שפתיים.

בפועל, משעה שהכלכלה התגרשה מהפוליטיקה. הכל הפך למסחרה, להתקוטטות של קבוצות אינטרסים ולעניינים של כסף וכח נטו. מכאן גם עליית כוחם המטאורית של סוחרי הבלים כמו פרסומאיים, יחצ”נים, יועצים אסטרטגים ולוביסטים.

משעה שההתגוששות האידיאולוגית פסה – החלה שעתם הנאה והמתמשכת של אוכלי הנבלות, גוזרי הקופונים, הרני רהבים, המוטי מורלים, האייל ארדים, הראובן אדלרים וכל השאר. “באין חזון-יפרע עם” וראויי להוסיף שאו אז מתחילה ביזה רבתי.

ייתר על-כן, ההשלכות של תהליכי ההשחתה האמורים שמקורם בהתרוקנות הפוליטיקה משליחות, הן רחבות, עמוקות, תרבותיות והרות אסון. שימו לב לטלויזייה שהפכה לתעשיית אשפה, תנו דעתכם על ה”בובליליזצייה” של החברה, על ההשחתה המוחלטת של הפרהסייה, על דירדור התרבות ועל היעלמות השיח הציבורי. אבל, לאור נסיון העבר, ראוי ורצויי מאוד,  להיות זהיר וצנוע במשאלות,

אם כי ייתכן, שדווקא בשל קריסת התפיסה שלפיה “הכל כסף” וטעמים נוספים לחיים זה שטויות, נקרית עתה הזדמנות לקריאת תיגר משמעותית על החיים כאן שהיו לגיהינום.

“הקרב נמשך-האמצעים משתנים”

מפלגות פוליטיות אינן אלא כלי למימוש יעדים שמקורם בתפיסת עולם וערכים. מפלגה איננה הערך עצמו, אלא בסה”כ הכלי למימושו. משעה שהיא חוטאת לייעודה ולא מממשת דבר מהצהרותיה, מתחיל תהליך כיליונה. יכול, רשאי ואף חייב, אדם רעיוני, להצביע למפלגות שונות בחייו, ובתנאיי שאלה הולמות ולו באורח חלקי את השקת עולמו. כשלעצמי, השקפת עולמי לא השתנתה דרמטית מגיל 13 ואף על-פי-כן, הצבעתי במהלך חיי בבחירות לכנסת לארבע מפלגות שונות והספירה נמשכת (אין כמובן בדברים האמורים לשלול חלילה עדכונים ואף מהפכים בהשקפת עולם).

למי להצביע הפעם:

וידויי: זה לא מכבר לא הייתי מעלה בדעתי כלל ועיקר שאצביע למרצ, אבל החיים דינמיים ומזמנים תמורות והפתעות. (אמנם ב-88` הצבעתי למפ”ם בגירסתה העצמאית והקטנה לאחר פרישתה מ”המערך” וריצתה בראשות יאיר צבן עם “המודל השבדי” כבסיס מצעה. ב-92` התמזגה עם “רצ” ו”שינויי” המקורית והיתה למרצ ואף אז הצבעתי לה וההתבאסות  שלי מהם התמהמהה משהו, אך הגיעה וסברתי שלא יהוו עוד אופציה פוליטית עבורי).

 כעת חיה, כאשר מדינת ישראל איננה על סף התהום, אלא בתוך חשכת התהום, אני מוצא שמרצ הינה בהחלט אופצייה, והעומד בראשה, חיים (ג`ומס) אורון, הוא המבוגר האחראי האחרון שנותר בקרקס המטורלל שנקרא כנסת ישראל. זאת ועוד: אני מתרשם שהוא עושה מאמץ כנה להחריג את מרצ אל מחוץ לכיתתיות שלה ולגוון את דיוקנה. (שמעתי שהיה גם במגעים עם עורכיי אתר זה, הדוקטורים, דאהן וספורטא וכן עם פרופ` יוסי יונה, מעוניין בהכחשה ו/או הבהרה מה קרה). אני מכל מקום כבר החלטתי לתמוך בו הפעם. הלאה.

מפלגת העבודה:

את מפלגת העבודה הגיע הזמן להחריב עד היסוד. אני תקווה שהסקרים האחרונים המנבאים לה 7-8 מנדטים, אופטימיים. ראוי שתתאדה לגמרי. זו גווייה שמוטלת כבר שנים בטבורה של הפוליטיקה ומעכבת תהליכי התחדשות נחוצים. על הפיאסקו ששמו עמיר פרץ, בו תמכתי בהתלהבות יתירה בבחירות האחרונות, אינני רוצה עוד להשחית מילים, עשיתי זאת בynet  לאחרונה, אם זה מעניין מישהו.

ח”כ שלי יחימוביץ, היא סוציאליסטית אמיתית, מחוקקת פורה ובעלת תפוקות מדהימות. אלא שפגיעתה קטלנית ודווקא בבני בריתה הכי טבעיים. השתלחותה בדב חנין היתה דבר שאיני מסוגל להשלים עימו.

ובכלל, ח”כית אחת ראוייה וסוציאליסטית אינה הופכת את מפלגתה לסוציאל-דמוקרטית. סוליסטיות בפוליטיקה היא תחליף רע וכושל לתלכיד.

חד”ש:

חד”ש יקרה לליבי. שימשתי דוברה בעבר ואני חש זיקה חברית לרבים מאנשיה. אין גם ספק שהישגו המזהיר של דב חנין בתל-אביב, ישדרג אותה ויביא לשורותיה, לראשונה מזה שנים הרבה, כמות משמעותית יותר של מצביעים יהודים. לו יהי. עם זאת, צריך לזכור שנכון להיום רובו המוחלט של האלקטורט החד”שי הוא ערבי ועיקר מאמציו מושקעים בהתקוטטות זהותית ואולטרא-לאומית מול בל”ד. מי פטריוט פלסטיני גדול יותר.

אין לי ביקורת על כך. אני גם סבור שהממסדים השלטוניים הישראליים דחקו אותם למקום הזה. אבל, זוהי, לפחות עבורי, בעת הזו, כתובת פחות רלבנטית. ואף על-פי-כן, בהצלחה. באמת.

בל”ד:

ע”פ עניות שיפוטי זה מכבר, מדובר במפלגה ערבית אולטרא-לאומנית. ייתכן ומנהיגה/אלילה הגולה (מיוזמתו), הד”ר, עזמי בשארה, הוא אינטלקטואל גדול (מודה שאין לי כלל כלים לשפוט זאת). מה כן יש לי? היכרות בלתי אמצעית ועבודה עימו (שעה שהיה מעין חטיבה עצמאית בתוך חד”ש (96-99). מדובר באדם מנופח ודוחה. אני גם מאמין לחלוטין לסיפור מעטפות הכסף וחושב שענייניי הריגול הם קישקוש בלבוש.

אחרית דבר:

“עת צרה היא ליעקב”! אנשים חושבים ואחראיים לא יכולים להרשות לעצמם להשאר בבית. חרף הייאוש, הטראומות, האכזבות והציפיות בגובה הדשא, צריך ללכת ולהצביע.

נ.ב: סליחה על “האני והאני”. חשבתי שיש עניין ולו מוגבל בתהיותיי, טעויותיי, מסעותיי ושיטוטיי בנבכי הפוליטיקה, ושאולי הסיפור האישי דווקא מעניין מישהו. אם הלאיתי וקוממתי – סורי.