בין כסה לעשור קצה נפשנו

בא’ בתשרי,
ראש השנה,
יום התרועה –
תיכנס
לעזרת הנשים
רוח קדושה.
היא תעבור אחת אחת,
מעל כולן,
ותשפוך על ראשן וליבן
מלאי חדש של תעצומות
נפשיות
לשנת מאבק חדשה
על החיים והחיות.
שהרי הרוח, היא כבר יודעת מראש,
את מה שלא מספר לנו
הספר הקדוש.

וביום הרביעי
של עשרת ימי תשובה,
בד’ בתשרי,
כבר תישמע מרחוק צעקה עמומה,
וידעו הנשים
ששוב לא תהיה פה באמת
קריאה של חרטה,
לא תהיה בקשת סליחה,
לא יהיה עינוי נפשות
אין פה באמת כפרות.

והרשעים אינם מי
שנחתמים לספר המתים.
והנשים הטובות, הנשמות הצדיקות –
לא נחתמות לחיים.
הן נחתמות להיקבר רגע לפני שבת תשובה
ודינן נחרץ לסטטיסטיקה הנוראה.

ובמוצאי יום הכיפורים,
תקיעת השופר
לא תגאל את הנשים מייסורים.
ולא תעזור הסליחה בין אדם לרעהו,
ולא יהיה מי שייתן את הדין באמת,
על עוד אישה שנלקחה מאיתנו.