• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין סכנה קיומית לקורבנות

התדמית שלהם ברורה: חסרי זיקה למקום, בעלי תרבות נחותה, זקוקים למדינה המודרנית שתארגן ותתרבת אותם במרחב. בעקבות האירועים האחרונים, כמה מלים על מעמדם של ערבים בדואים וייצוגם בתקשורת
ספא אבו-רביעה

מאז ומתמיד דאגה התקשורת הישראלית לייצג את הערבים הבדואים בנגב על הציר שבין היותם סכנה קיומית לבין היותם קורבנות. הם פולשים לאדמות מדינה, הם פורעי חוק המאיימים על בטחון האזרחים בכלל ותושבי הנגב בפרט. יש להישמר מהם ובמקביל לפעול ביתר שאת כדי לתרבת את הסוררים – למען יתקדמו בציר המודרניזציה שמציעה המדינה בדמות תוכניותיה השונות לריכוז ושליטה בהם ביישובי קבע. עוד קצת זמן מסך הם מקבלים כקורבנות של המסורת הפרימיטיבית והנחשלת שלהם עצמם, ראו למשל פרקטיקות חברתיות כמו פוליגמיה, רצח שהופך להיות תרבותי במחוזות אלו, עוני ועוד.

בו בזמן, התקשורת מתעלמת כמעט לחלוטין מכך שבשלושת העשורים האחרונים עוברת החברה הערבית הבדואית תהליכים משמעותיים נוספים. המרכזיים מביניהם קשורים להתפתחותה של חברה אזרחית עניפה בנגב, הכוללת הקמת ארגונים ערבים-בדואים וערבים-יהודים לקידום סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות מקומיות, וטיפוח מוסדות תרבותיים כמו תיאטרון; וכן לעלייה משמעותית בשיעור צעירים וצעירות הרוכשים השכלה גבוהה ושינוי משמעותי במעמד הנשים בחברה. ביטויים לכך ניתן בין היתר לראות במספרן ההולך ועולה של נשים מובילות בארגונים פמיניסטיים המקדמים אג’נדה ברורה לקידום שיוויון. תהליכים אלו ואחרים הינם בעלי השלכות מרכזיות על עיצוב החברה הערבית הבדואית, ובעיקר על התגבשות מנהיגות מקומית הנושאת רוח חדשה של שינוי ומאופיינת כחוצת מעמדות ופורצת גבולות שבטיים ומגדריים. למעשה, מדובר בשיח תודעתי חדש, המאופיין בביקורתיות כפולה – הן כלפי הממסד הישראלי והן כלפי הממסד הפנים-בדואי.

אך דבר מכל אלו לא מקבל הד במרחב התקשורתי. בשבוע שעבר זכינו לטעום שוב מהאופן בו מסוקרים הערבים הבדואים בנגב, שמייצג את הציבוריות הישראלית בכלל. בצורה בלתי אחראית, לא מבוססת וכמעט “אינסטינקטיבית”, הודיעו בתחילה אמצעי התקשורת למיניהם שסיקרו את האירוע הרצחני בבנק בבאר שבע כי הרוצחים הם בדואים מרהט וכי מדובר באירוע על “רקע לאומי”. פתאום הערבים הבדואים – שהיו שקופים בעיני זרועות השלטון ולא היתה כל בעיה להזיזם במרחב, להרוס את בתיהם, לעקור את עצי הזית שלהם, ולכפות עליהם אורח חיים זר ולא מותאם לצרכיהם – הפכו למייצגי הרוע במהותו בנגב. כך אם פעם היו הערבים הבדואים רק שודדים, גנבים, פוליגמיים ופטריארכלים שחיים באוהלים בפזורה מרצונם, כעת הם עלו בדרגה והפכו גם לאיום בטחוני לאומי. ואילו עומר ואליד, שהגן בגופו על חברו היהודי וכמעט שילם על כך בחייו, הושפל כשנגרר פצוע ואזוק בידי השוטרים החוצה, בעוד קהילה שלמה הוכתמה כמפגעת.

ובאותו השבוע, המקרה הנורא של רצח שתי הילדות רימאס ואוסנאד באל-פורעה, חושף שוב כיצד הנשים הערביות הבדואיות סובלות מהדרה כפולה: הן החברה הפטריארכלית והן הרשויות המקומיות אינן מתייחסות אליהן ומתעלמות מקיומן ומתלונותיהן. בנוסף, אין ביישובים מספיק גורמי רווחה מקומיים לטיפול בצרכים הקיימים. אמן של השתיים, עביר דנדיס, התלוננה במשטרה פעם אחר פעם אבל זו התרשלה בתפקידה כרגיל (ראו גם מקרים מהעבר של רשלנות כלפי יהודים).

צילום מעמוד הפייסבוק שלAnas Abudaabes
צילום מעמוד הפייסבוק של Anas Abudaabes
עיתוני סוף השבוע של ה-24.05. צילום: מבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד
עיתוני סוף השבוע של ה-24.05. מבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד

זה זמן רב שאנשי תקשורת ואנשי ציבור בולטים בוחרים במזיד וביודעין להיות חסרי אחריות, ויורים מהמותן אמירות נטולות ביסוס תוך בניית ההון הציבורי והפוליטי שלהם על חשבון הכתמת האוכלוסייה הערבית. אקרא להם ה”אברי’ז”, אלה אשר בוחרים להביע את דעותיהם בציבור תוך שימוש בביטויים גזעניים, מכלילים ובוטים כמו “זועבי’ז” (ושימו לב לשתיקת אנשי ונשות יש עתיד לנוכח המשמעויות וההשלכות של ביטוי שכזה) או להפיץ סטטוסים בפייסבוק המשקפים בורות וחוסר ידע במקרה הטוב, וכוונה לצבור פופולאריות בחברה משוסעת הניזונה משנאת האחר במקרה הרע.

הנה כמה דברים שכדאי לאברי’ז ודומיהם לדעת:

1. עבור הערבים הבדואים בנגב, האדמה מגדירה זהויות, ביניהן זו המגדרית והמעמדית בתוככי החברה. היא משמשת כבסיס השורשי המגדיר מיהו ערבי-בדואי, מהם ערכיו, ומהם עוגניו התרבותיים, על כל אלו נשענת תפיסת עולמו. זהו, אם כן, סיפורו של העצמי הערבי הבדואי בנגב.

2. הערבים הבדואים בנגב הם חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית בארץ, ועל כן אין לכנותם בדואים במבודד מהחברה שלהם, וכן אין לכנות את אורח חייהם “פזורה” ולקרוא להם בשם שבטם על מנת לנתק תודעתית זיקתם מהאדמה ולהצדיק הזזתם החופשית במרחב.

3. העקירה מאדמותיהם איננה זיכרון העבר בלבד, זוהי מציאות חייהם היומיומית המתמשכת. לכן, זוהי זהותם הגלותית של הדורות הבאים. זהות זו מתבטאת בעיקר במאבק על אדמתם ועל עברם הכרוך לבלי הפרד במאבק על עתידם. במשך שנים הודרו הערבים הבדואים בנגב מן השיח על הנכבה ובודדו ממנו באמצעות סיווגם תחת קטגוריות חברתיות של נודדים חסרי שורשים וזיקה לאדמה. הדרתם זו מהשיח הלאומי, הפוליטי וההיסטורי הופך אותם בין השאר, לשקופים בעיני החוק הישראלי.

ישנה זיקה עמוקה וישירה בין המרחב הציבורי, התקשורתי, האקדמי והפוליטי, הפועלים יחדיו ואף ניזונים אחד מהשני להבנות תדמית ברורה של ערביי הנגב: חסרי זיקה למקום, בעלי תרבות נחותה, זקוקים למדינה המודרנית שתארגן ותהנדס ותתרבת אותם במרחב, ואולי תלמד אותם דרך ארץ מהי. כן, זהו אותו שלם הפועל יחדיו להכשיר את הקרקע לתוכנית העקירה הבאה, תוכנית פראוור. כי כך אולי יהיה סיכוי לגאול את הבדואים מעצמם, ואולי כך יפסיקו לרצוח את ילדיהם ונשותיהם, להשתלט על המרחב ולהזיק ליהודים ולחיים בנגב ובכלל.

ומלה אחרונה לסיום על מה שלא זוכה לסיקור: השבוע, למשל, אלה הם אירועי “ימי תרבות ברהט” שהחלו ונמשכים עד 6 ביוני במתנ”ס העירוני, וכוללים מופעי תיאטרון ומוזיקה ושאר פעילויות תרבות וחינוך.

ד”ר ספא אבו-רביעה היא חוקרת זהות, מרחב ומגדר. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בהיסטוריה המוכחשת של ערביי הנגב בני ובנות דור 1948 וילדיהם/ן. חברת סגל במרכז מנדל למנהיגות בנגב

כנראה שיעניין אותך גם: