• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בית משפט: בתוך עמו הוא יושב

רונן שמיר

את הרשימה הקצרה שלהלן שלחתי, ברוב עוונותי, ל”הארץ”.  הבוקר היא פורסמה, במהדורה מקוצצת באכזריות, תוך השמטת משפטי מפתח, תוך הקהיית העוקץ הביקורתי של חלק מהטיעונים.  הקיצוץ נעשה ללא כל התייעצות איתי וללא ידיעתי. אז הנה היא שוב, עם העוקץ.

בשנת 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, דן בית המשפט העליון האמריקאי בחוקתיות של צו נשיאותי עליו חתם הנשיא דאז רוזוולט.  הצו אפשר לממשל האמריקאי לפנות מביתם כ 120000 אזרחים אמריקאים ממוצא יפני ולכלוא אותם במחנות מעצר.  ההיגיון שהנחה את הצו היה כי אזרחים אלו מהווים קבוצת סיכון ביטחונית שעלולים לסייע לאויב היפני במלחמתו מול ארצות הברית.  בפסק דין קורמטסו נגד ארצות הברית אישר בית המשפט העליון את הצו וקבע כי צרכים ביטחוניים הצדיקו את הפגיעה החוקתית אף ללא מתן הזדמנות שימוע אינדיבידואלי וללא צורך להוכיח את מסוכנותו של פרט זה או אחר מקרב קבוצת הסיכון. 

שתי שופטות, איילה פרוקצ`יה ומרים נאור, האחת מעמדת מיעוט והשנייה מעמדת הרוב, מתייחסות לפרשה זו בפסק דינן בעניין חוק האזרחות.  השופטת פרוקצ`יה כותבת כי למרות השוני הנסיבתי, הרוח העולה מטיעוני המדינה והתפיסה החוקתית העומדת ביסוד טיעונים אלו מזכירות את פרשת קורמטסו.  השופטת פרוקצ`יה שולחת אזהרה ברורה: “עלינו להישמר מסכנה אורבת הטמונה בפגיעה גורפת בבני אדם המשתייכים לציבור מסוים על ידי הדבקת תווית של סיכון בלא אבחנה, ומפני החשש הכרוך בשימוש בטענת הבטחון כעילה לפסילה כוללת של קהילה שלמה”.  שופטת הרוב מרים נאור משיבה לשופטת פרוקצ`יה, למעשה נוזפת בה.  איך את יכולה להשוות בין המקרים הללו? היא שואלת.  הרחקת לכת, היא קובעת.  ובכלל, כותבת נאור, שם נפלה “טעות”. פרוקצ`יה, מצידה, מזכירה כי פסיקת שופטי הרוב בבית המשפט העליון האמריקאי בעניין קורמטסו “נחשבת בעיני רבים לאחת מן האפיזודות האפלות ביותר בהיסטוריה של מדינות המערב”.  כיום נלמד פסק דין זה כדוגמא לעיוורון בו לוקים שופטים שעה שאינם מסוגלים להתעלות מעל רחשי לב של ציבור אחוז פאניקה וממשל הנגרר בעקבותיו. 

בשנת 1988, בהיותו נשיא ארצות הברית, התנצל הנשיא רייגן פומבית בפני אזרחים אלו בשם ממשלת ארצות הברית כולה.  בדבריו הודה הנשיא רייגן כי המדיניות שהופעלה כלפי האזרחים האמריקאים ממוצא יפני במלחמת העולם השנייה, זו שהוצדקה בשם מניעים ביטחוניים, הייתה מבוססת על “דעות קדומות על בסיס גזעי, היסטרית מלחמה, וכשלון ההנהגה הפוליטית”.  החל משנת 1990 החלה ממשלת ארצות הברית לשלם פיצויים לאזרחים שנפגעו ממדיניות זו.  אבל זה היה מזמן, בימים שלפני המלחמה בטרור ולפני השינוי התפיסתי האדיר שמלחמה זו יצרה.  

היגיון המלחמה בטרור מבוסס במידה רבה על היגיון הקרוי בעולם הביטוח בשם היגיון אקטוארי.  נהג צעיר משלם פרמיית ביטוח גבוהה יותר כיוון שהוא משתייך לקבוצת סיכון סטטיסטית.  אותו היגיון בדיוק נוהג גם כאן, אלא שקריטריון ההשתייכות לקבוצת הסיכון הינו אתני-לאומי.  זו תפיסה פשוטה, הגיונית, ברורה כשמש, דרך המלך לניהול סיכונים.  זכויות היחיד, הסיכון הממשי הנשקף מפרט כלשהו, מקבלים מעמד משני.  זו מהפכה חוקתית שקטה.  חלוקת זכויות אזרחיות על בסיס אתני-לאומי שואבת עתה את הלגיטימיות שלה מידע מדעי, סטטיסטי, אקטוארי.  כך שלא ניתן לדעת אם בעוד חמישים שנה נעמוד במקום דומה שעמד הממשל האמריקאי, במקום בו עמדה החברה האמריקאית, חמישים שנה לאחר פסיקת קורמטסו. 

אולי.  ייתכן שבעוד חמישים שנה ניתן יהיה לפרום את התפרים הגסים שכעת מטליאים אימה עם גזענות ושיקולי ביטחון עם חישובים דמוגרפים.  לא בחברה היהודית-ישראלית של היום. לא בעתיד הנראה לעין. ההחלטה בעניין חוק האזרחות חושפת את מגבלות הכוח השיפוטי.  ניכר שבית המשפט העליון היה מודע היטב למגבלות אלו.  הארכיטקטורה של ההחלטה, הנשענת על רוב דחוק, מסמנת למעשה את דעת המיעוט כהחלטה החשובה, כהחלטה שכמו אומרת:  זה גבול כוחנו.  איננו יכולים להחליט בניגוד כה משווע להלך הרוח היהודי, זה הרווי בתמהיל מייאש של אימה ושנאה כלפי הערבי, פלסטיני וישראלי כאחד.  אך דעת המיעוט אינה רק מבקשת להציל את בית המשפט העליון מהחרפה הצפויה לו.  ידברו חשין וחבריו לציבור של היום.  יאמרו לו, לציבור, היום נולדה מדינת היהודים.  דעת המיעוט מתנצלת בפני הציבור של מחר, ציבור שכמעט ואינו קיים עדיין, מרכינה ראש לפני חזון שאיננו אפשרי עכשיו.  כמו מבקשת להציל את החברה הישראלית כולה, כאילו אומרת, הנה על חודו של קול, חצויים אנו, בנפשנו, בעמנו, באמות המידה המוסריות שלנו.  במובן מסוים, אלו דברי ימי אהרן ברק בבית המשפט העליון:  הרצון לבנות את המוסד השיפוטי כמוסד חברתי פורץ דרך, ההכרה האיטית במגבלות הכוח וההשלמה עם מציאות שבה, במקרה הטוב, עוטה בית המשפט העליון רעלה מתעתעת של חסד על פניה של חברה גזענית. 

כנראה שיעניין אותך גם: