אין ספק שישראל צועדת בגאון אל תוך המילניום השלישי. המהירות שבה התדרדרה תקרית פרובוקטיבית וטרגית על גבול לבנון למצב הגובל במלחמה אזורית הולמת את טכנולוגיית הפס הרחב ומהירות התגובה של התקשורת האלקטרונית. לפני שני עשורים עוד יכולנו לשגות לזמן מה בסיפורי הבדיה של שרון אודות 40 הקילומטרים המפורסמים. הפעם, הלכנו לישון בזרעית והתעוררנו אל מטוסי צה”ל בלב בירות. אכן, לא ניתן לעצור את הקידמה. בייחוד במדינה מערבית ומפותחת כמו ישראל.
ואולם, יש דברים שלא משתנים.הכיבוש נמשך כבר 40 שנה. הרג פלסטינים נמשך על בסיס יומיומי. הסיכוי למציאת פתרון צודק לשני העמים נראה רחוק מאי פעם. טיפוח העוינות כלפי הערבים הפכה לחלק אינטגרלי מהתרבות הישראלי. הגזענות היא עניין מובן מאליו, מצב קיומי שנטמע בשגרה הישראלית עד כי ירד לגמרי מסדר היום. ובחזית הדיפלומטית – ישראל שילבה ידיים עם ארה”ב במלחמה נגד הטרור. חזית אבסטרקטית שהפכה את ערביי העולם המוסלמי לאוייבים בהגדרה. ומול מצב העניינים הזה, עולים נציגי הממשלה הישראלית על במות התקשורת העולמית וטוענים כי ישראל רק מגיבה לפרובוקציה. אנחנו לא עשינו כלום, זה הם שהתחילו ועל כך אין לנו אלא להגיב.
עיוורון. עוד דבר שלא השתנה. כאילו ניתן להתעלם מהקשר בין מעשיה של של ישראל בעזה לבין הזעם במדינות ערב כלפי ישראל. כאילו ניתן להתכחש למיקומה של ישראל בלב המזרח התיכון הערבי ולהתעלמות השיטתית שלה ממיקום זה ומנישולם המתמשך של הפלסטינים שהוגלו לכל עבר ובכלל זה גם ללבנון.
להכיר בתוצאות הקמתה של מדינת ישראל בעשור השישי לקיומה יחייב את ראשי המדינה וכמובן את אזרחיה היהודים לוותר על עמדת הקורבן הנצחי ולשאת באחריות למעשי העוולה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. אין מדובר במשחק סכום אפס. אם יש איזהשהו עתיד לקיום נאות בישראל/פלסטין זה לא אנחנו או הם, אלא גם אנחנו וגם הם. עם ההיסטוריות הנפרדות והמשותפות של שני העמים. כרגע מדינת ישראל נוקטת באסטרטגיה מתוחכמת אך הרת אסון: התעלמות מההיסטוריה הקונקרטית של הסכסוך הישראלי פלסטיני לטובת ביסוס מעמדו של היהודי כקורבן הנצחי.
אולם גם הסגנון המתוחכם של לוחמה מהאוויר ומן הים, במקום טנקים והתנגשויות פנים מול פנים גם השליטה ממגדלי פיקוח משוריינים ומעברי גבול מבוצרים במקום נוכחות פיזית בלב הערים הפלסטיניות, לא יכולה להפוך את מציאות הכיבוש לסימולכרה ואת הישראלי לקורבן פאסיבי של `המצב`.
כל עוד נמשיך להבין את מעשי החיזבאללה בלבנון כמו גם את מעשי החמאס בעזה כפרובוקציות מנותקות מהקשר, ישראל תמשיך לחיות על חרבה ולהאמין בפילוסופיה העקובה מדם של `עם לבדד ישכון`.