במורד הדורות

כְּשֶׁיָּרַדְנוּ מֵהָעֵצִים,

סָבְתָא סָעִידָה בְּשִׂמְלָה וְרִקְמָה

אֲנִי בְּנַעֲלֵי קְרוֹקְס,

הַשִּׁימְפַּנְז שֶׁהָיִיתִי עַד לֹא מִכְּבָר

נִכְלָא אֶצְלִי

בְּעֹמֶק הַבֶּטֶן.

בְּעֹמֶק הַבֶּטֶן

שֶׁל סָבְתָא גָּדַל לְפָחוֹת עֻבָּר אֶחָד

בְּכָל זְמַן נָתוּן

הָיוּ שֶׁגָּמְרוּ בְּשֵׁרוּתִים

הָיוּ שֶׁהִצְלִיחוּ לָבוֹא בֵּינֵינוּ

לִנְשֹׁם פַּרְדֵּסִים,

לְהַלֵּךְ בֵּין אֲנָשִׁים,

לְהַגִּיד דָּבָר בָּעוֹלָם.

מֵאָז שֶׁזָּקַפְתִּי קוֹמָה

הַקּוֹפָה שֶׁבָּעֹמֶק מִתְדַּפֶּקֶת

לִפְרֹץ

מְאַיֶּמֶת

בְּכָל זְמַן נָתוּן

לְהַזְנִיק אֶת הַשֵּׁבֶט כֻּלּוֹ

מִי שֶׁנּוֹלְדוּ, אֵלֶּה שֶׁלֹּא

לְצַוֵּחַ מֵעֵץ לְעֵץ זְמִירוֹת שֶׁל מוֹלֶדֶת

נְהִירוֹת רַק לְמִי שֶׁעוֹד לֹא יָרַד

סָבְתָא לֹא סָבָה לְאָחוֹר,

אֲבָל שָׁמְרָה אֶת מִטְפַּחַת הָרֹאשׁ

בְּצִבְעֵי הַגּ’וּנְגֶּל הַטְּרוֹפִּי

אֶת רֵיחַ הַגַּרְגְּרָנִית הַיְּוָנִית

שָׁנִים אַחֲרֶיהָ,

הַקּוֹפָה שֶׁאֲנִי מְטַפַּחַת אֶת

אִלְּמוּת הַגַּעְגּוּעִים לַצַּמָּרוֹת.

מתוך “כשירדנו מהעצים”, ספר הביכורים של יונית נעמן בעריכת תמי ישראלי והוצאת גמא והקיבוץ המאוחד