• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בעניין ההשתמטות

יונתן ברזילי

“השתמטות” הפכה אחת המילים הפופולאריות ביותר בישראל בשנים האחרונות. היא פרצה במהירות לתודעה הישראלית, וקנתה לה קהל רב. דומה שדנים בה בכל מקום, על כל במה, ובהשתתפות כמעט כל המתדיינים האפשריים. רק לאחרונה הגה שר החינוך, גדעון סער, תוכנית לפיה מאות קציני צה”ל יעבירו פעילויות למורים על מנת להעלות את אחוזי הגיוס. לאן שלא נלך, אי אפשר להתחמק מהדיון בתופעת ההשתמטות.

הדיון אמנם נוכח מאד בפן הכמותי, אבל פחות בפן האיכותי. מחקר קצר שערכתי הראה לי שרוב ההתייחסות לתופעת ההשתמטות בשיח הציבורי הוא שטחי ודמגוגי, ואין ניסיון להבין את המניעים העמוקים יותר לתופעה.

דבר ראשון ולמען הסר ספק, יש להגדיר את ההשתמטות. נדון כאן בהשתמטות משירות צבאי ו/או מחלופותיו בלבד. השתמטויות אחרות (ממסים למשל) אינן מענייננו. מעבר לכך, חשוב להגדיר את ההשתמטות כאקט שהאדם מבצע מבחירה ושהוא באחריותו המלאה.

השתמטות הנה וריאציה של הימנעות משירות. אנסה להגדיר כאן את כל הקבוצות של נמנעים משירות, ולברר האם הם משתמטים, האם השתמטותם מוצדקת, מהם הגורמים לה ומה יש לעשות. מטרתי היא לעורר דיון ציבורי עמוק ורציני יותר לגבי התופעה, ואולי לקדם כמה  רעיונות לשיפור המצב.

אזרחים הפטורים רפואית משירות – אזרחים אשר יש להם פטור רפואי (כולל פטור אמיתי מסיבות נפשיות) אינם משתמטים כלל ועיקר. רובם ממילא רוצים לשרת בכל דרך שיוכלו, ולכן לא נרחיב את הדיון עליהם.

הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל – ההגדרה שלהם כמשתמטים בעייתית. הם אינם נקראים לשירות, דבר שיהיה אבסורדי בהתחשב בסכסוך הלאומי בו הם מצויים עם הלאום היהודי. ההצעה הרווחת כרגע היא שירות אזרחי-לאומי בקהילות שלהם. ההגדרה של השירות כלאומי היא, שוב, אבסורדית. מעבר לכך, נכון שבדמוקרטיה סוציאליסטית יש קשר כלשהו בין זכויות לחובות, אבל הקשר אמור לזרום מהמדינה לאזרח ולא להיפך. מדינת ישראל מעולם לא השקיעה יותר מ 5% מתקציבה באזרחיה הפלסטינים, המהווים כ 21% מהאוכלוסיה. הם מופלים בתחומים רבים מספור: חינוך, תקציבי רשויות מקומיות, ביטחון אישי, תעסוקה, דיני קרקעות, והיד עוד נטויה. לטעמי, אין סיבה לכפות על אזרחי ישראל הפלסטינים להוכיח נאמנות למדינה ע”י שירות, עד שהמדינה תוכיח להם נאמנות ע”י שוויון מלא. הרי אף אחד מאיתנו לא באמת חושב שהפלסטינים אזרחי ישראל מופלים כי הם לא משרתים בצבא. אם וכאשר יהיה שוויון, או שהמדינה לפחות תבצע צעדים גדולים בכיוונו, אז יש להחיל את המודל של שירות אזרחי בקהילות, שכן הפלסטיני שאינו משרת לא צובר יתרון על היהודי, אלא רק מצמצם פער שנבע מאפליה. לפיכך, כל עוד הפער נשמר, אין לצפות מהאזרחים הפלסטינים לשירות.

 

המגזר החרדי – למגזר זה אין סכסוך לאומי עם העם היהודי, ולכן הוא אינו מנוע מלשרת. עם זאת, שירות צבאי הוא בעייתי מאד מבחינה הלכתית, וגם תרבותית החרדים כיום רחוקים מאד משירות בצבא. הפעולות הנעשות כיום, הכוללות בעיקר נסיונות לעגן ענישה על אי שירות, אינן מתחשבות במציאות. סופן שהן רק יבודדו את המגזר  החרדי מהחברה עוד יותר, וישמרו אותו כמגזר לא-יצרני. המגזר החרדי רק גדל וגדל, ושילובו במעגל העבודה יכול להיות חשוב מאד לחברה ולכלכלה בישראל. זה לא יקרה ע”י ענישתם על אי שירות. גם במגזר זה ניתן ליישם את המודל של שירות אזרחי בקהילות המוצא, ואולי גם לכלול בו הכשרה מקצועית. כך החרדים גם יתרמו, גם ישרתו את קהילותיהם שנוטות להיות בעלות מצב סוציו-אקונומי נמוך, וגם, אולי, יגדלו להיות מועסקים ולא נתמכים. מלחמה מול המגזר החרדי לא תעשה זאת. שיתוף פעולה – יכול להיות שכן.

סרבנים – אינם משתמטים. אוחזים באמת ובתמים בעמדה אנטי-מיליטריסטית או נגד הכיבוש, ומוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך. עם זאת, אין כל סיבה שלא ישרתו בשירות אזרחי.

מסורבי גיוס – מן הסתם אינם משתמטים, שכן הצבא כופה עליהם את אי-השירות, מסיבות של מעורבות בפלילים ו/או השכלה חסרה. לטעמי סירוב גיוס פירושו אי לקיחת אחריות עליהם מצד המדינה, וחובה לגייסם ולשלבם בחברה.

לא-משרתים מטעמים סוציו-אקונומיים – תופעה רחבה יחסית, שאינה זוכה כמעט להתייחסות. ניתן להבחין בה בפרסומי אחוזי גיוס. למרות שברור כי מטרת הפרסומים היא לסמן בתי ספר אליטיסטיים שיש בהם מיעוט מתגייסים, תופעה אחרת שבולטת בפרסומים היא העובדה שאחוזי הגיוס הנמוכים ביותר הם דווקא בבתי הספר אשר אוכלוסייתם מגיעה מהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות ביותר בחברה. כשהתקשורת מתייחסת לתופעת ההשתמטות, היא לא מציינת את נוכחותה של קבוצה זו, ומכלילה אותה ביחד עם המשתמטים ה”קלאסיים”. בכך היא עושה עוול כפול: גם מציגה את מספר המשתמטים מטעמים אישיים-אגואיסטיים כגדול בהרבה ממה שהוא, וגם לא מתייחסת לקבוצות השוליים הלא-מתגייסות. קבוצות אלה מורכבות מנערות ונערים שהפציפיזם או הקידום האישי אינם חלק מעולם המושגים שלהם כלל. התחמקותם משירות צבאי נעשית מטעמים סוציו-אקונומיים (צורך להתפרנס ולפרנס את המשפחה), וכן מטעמים של ניכור לחברה הישראלית. ניכור זה הוא תוצר של ההדרה האקדמית והחברתית שהיתה מנת חלקם בשנות בית הספר. הם אינם פטורים משירות צבאי כמו מסורבי הגיוס, ולכן הם נאלצים לפנות לטקטיקות של השתמטות כדי להשתחרר מהשירות. אם הם משרתים, הם מעבירים את מכסת השנים שלהם באפאתיות ותוך עשייה מועטה ככל האפשר.

לדידי, היחס למקרים כאלו חייב להשתנות. קבוצה שזוכה להדרה לכל אורך שנות חייה, לא נשפר את מצבה אם נתעלם ממנה ונכליל אותה יחד עם משתמטים מטעמים אישיים. המדינה חייבת לקחת עליהם אחריות. לקיחת האחריות צריכה להיעשות מגיל צעיר, כבר במערכת החינוך. בהגיע זמן הגיוס לשירות, על המדינה לעשות כל מאמץ לשלב קבוצה זו בשירות כלשהו ועקב כך בחברה. ההתעלמות מהם רק הופכת אותם לאזרחי-שוליים, לאחר שהיו בשוליים כל חייהם. קל להתעלם מהם, שכן הם שקופים תקשורתית ולא עושים רעש כמו המשתמטים מטעמים אישיים, או לחילופין קבוצות הלחץ כנגד ההשתמטות, אך הטיפול הוא אולי הסוגיה החשובה ביותר בכל נושא ההשתמטות.

נשים דתיות המשרתות בשירות לאומי – תיאורטית, אין עם מגזר זה כל בעיה. השירות הלאומי מהווה תחליף לגיטימי לשירות צבאי, מה גם שרובם המכריע של תפקידי הנשים בצבא אינם מאתגרים יותר מתפקידי השירות הלאומי. הבעיה מופיעה כשבוחנים את התופעה ברזולוציה גבוהה יותר, ומסתכלים על אופיו של השירות הלאומי. תחום השירות הלאומי פרוץ לגמרי. כרגע ישנם ששה גופים בארץ שיש להם הזכות להפעיל מתנדבי שירות לאומי, והם משימים את המשרתות באלפי מקומות שירות שונים. רמת הפיקוח שונה בתכלית מגוף לגוף, ואין רגולציה של כולם (מנהלת השירות הלאומי, אשר אמורה לפקח עליהם, היא גוף עקר לגמרי). חלק מהגופים אפילו אינם מעבירים את התשלום למשרתות בזמן. התוצאה בפועל היא, שרוב בנות השירות הלאומי אינן מבצעות עבודה משמעותית, עושות מעט מדי עבודה, ויכולות להתחמק מעבודה מתי שרק ירצו. מעבר לתרומה הפוטנציאלית שמתבזבזת, הנזק הוא גם למשרתות בשירות הלאומי, אשר אינן רוכשות תפיסת מסוגלות עצמית, ואינן מתפתחות התפתחות אישית משמעותית בתקופת השירות הלאומי שלהן. מכיוון שרובן מכריע ( כ 97%) של המשרתות הן נשים צעירות, לא נוכל להתעלם מהפן השוביניסטי, לפיו מנתבים נשים לבצע שירות פחות משמעותי ורציני, ואז “באורך פלא” הן תופסות תפקיד פחות משמעותי ורציני בחברה. מובן שלאחר מכן מאשימים אותן בכך שהן לא תורמות כמו הגברים, ולכן הן לא רשאיות לצפות לשוויון.

משתמטים מטעמים אישיים-אגואיסטיים – הדיון הציבורי לגבי קבוצה זו הוא הרועש ביותר, ומן הסתם גם השטחי ביותר. קבוצות הלחץ נגד השתמטות, ובראשן “הפורום לשוויון בנטל”, מבצעות הפרזות פופוליסטיות ואינטרסנטיות בגודלה, שכן היא מהווה רק כחמישה אחוזים מכל מחזור גיוס. בניגוד לרושם שקבוצות הלחץ יוצרות, לפיו 34% מכל מחזור גיוס הם משתמטים אגואיסטיים וטפילים, הראיתי כאן שרוב הקבוצות הנמנעות בהחלט לא עושות זאת מטעמים כאלה.

גם הדיון עצמו לגבי קבוצה זו הוא שטחי. מהצד שתוקף את המשתמטים  הוא מתעסק בעיקר בהשמצתם, בהוקעתם ובהמצאת סנקציות יצירתיות כנגדם, ומהצד שמגן עליהם, מתמצה הדיון  בהשמצת המקטרגים, בטיעונים של בולשוויזם או מקארתיזם.

הטלת סנקציות לא תהיה אפקטיווית כלל וכלל. קבוצה זו באה ממילא מתוך האליטה הכלכלית-תרבותית של ישראל, ולכן תסתדר במציאת פרנסה, ותוכל לשלם שכר לימוד מלא ואפילו מוגדל, גם ללא עזרת המדינה. לכן, כדי למנוע את התופעה, יש לרדת לעומקן של הסיבות להשתמטות, במקום להמציא עונשי סרק.

ההשתמטות היא רק סימפטום לתופעה רחבה יותר. כשהחברה נהיית יותר ויותר מנוכרת ואינדיווידואליסטית ופחות ופחות סולידארית, מה הפלא שהאליטות ירצו לדאוג אך ורק לעצמן? לדידי, אי אפשר להאשים נער שאינו רוצה  לשרת, כשכל חייו הוא חונך על ערכים קפיטליסטיים של שוק חופשי. כשהוא מחונך לראות בעובדים יצרני סחורה ושירותים בלבד, ולא בני אדם, אין לו סיבה לרצות להפגין סולידריות עמם. במציאות בה התארגנויות עובדים וערבות חברתית נחשבות מקל בגלגלי הכלכלה, אין סיבה שהוא ישרת – צעד שפירושו ערבות וסולידריות. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באופן אירוני, גם הוא דובר נגד ההשתמטות. הוא סבור כי השבת ערך הלאומיות לחינוך היא זו שתצמצם את תופעת ההשתמטות. רבים מהדוברים הקולניים כנגד תופעת ההשתמטות חושבים כמוהו. הם טועים. בחברה קפיטלסטית, לא משנה עד כמה הלאומיות שלה חזקה, תמיד יהיה קיים ניכור בין חלקיה השונים של החברה. נתניהו, אביר השוק החופשי הישראלי, הוא המוביל העיקרי של הבעיה האמיתית, זו שהובילה לתופעת ההשתמטות, שאותה הוא כל כך מגנה. בנוסף לכך, רוב אוכלוסיית המשתמטים היא בעלת אוריינטציה שמאלית (לפחות בעיני עצמה). אי אפשר לגרום לה לשרת בעזרת טיעונים לאומיים, אך אפשר לעשות זאת בעזרת טיעונים סוציאליסטיים.  

הצעה נוספת ושגויה למניעת השתמטות היא לשלול מהמשתמטים את זכות ההצבעה בבחירות. זוהי הצעה פרדוקסלית, שכן מי שמשתמט בעצם מוותר על השתתפות בחברה ובמשחק הפוליטי. שלילת זכויות פוליטיות תהיה לגמרי עקרה במקרה שכזה. המשתמטים מרכיבים את אותה אוכלוסיה שממילא בוחרת שלא להצביע בבחירות, ולכן זו תהיה ענישת סרק, שתשלול מהם דבר שהם שוללים מעצמם במודע.

אין מה לעשות, דרוש כאן ניתוח שורש. להילחם בסימפטום בדרך קוסמטית לא יעבוד, סנקציות שטחיות לא תפעלנה לאורך זמן. רק שינוי אמיתי בחברה, הפיכתה לחברה סולידרית בעלת ערבות הדדית, אימוץ גישה המכירה בכל הקבוצות האחרות בחברה ולא מדירה אותן, רק פעולות אלה יורידו את אחוזי ההשתמטות האגואיסטית.

זה לא יהיה קל כלל וכלל, ולא יהיה מהיר. לדעתי, הדרך לפתרון הבעיה עוברת קודם כל במערכת החינוך. לא חינוך מלאכותי לשירות לקראת כיתה יב’ אלא שינוי מבני של המערכת שיתניע שינוי של החברה כולה.

נשים –  מספר הנשים הלא משרתות גבוה ממספר הגברים, ולא בכדי. צה”ל הוא הארגון השוביניסטי ביותר בחברה הישראלית, שהיא שוביניסטית מאד ממילא. אפילו יותר ממערכת החינוך, הוא גורם לשני המינים להפנים נורמות לפיהן גברים הם עליונים. הוא מסליל נשים לעמדות נחיתות בחברה, וגברים לעמדות עליונות. בצבא ברור מאד מיהו החזק, הקובע, המפקד, ומיהי החלשה, הכפופה, הפקידה. גם שילובן של נשים בתפקידים בהם הן לא שולבו בעבר לא עזר. מחקרים הראו כי נשים בתפקידים קרביים או פיקודיים מאמצות דפוסים שובינסטיים, מנסות לחקות את עמיתיהן, מזלזלות בנשים אחרות ומפתחות גישה סלחנית להטרדות מיניות. הצבא גם משמש מכשיר מוביליות אשר מוביל גברים לעמדות מפתח בחברה שנשארות סגורות בידי נשים. מכיוון שגם היום, רוב התפקידים הנשיים בצבא אינם משמעותיים כמו אלה של הגברים, ומכל שאר הסיבות שציינתי, השתמטות נשית היא הרבה יותר מובנת והרבה פחות אגואיסטית מהשתמטות גברית. כמו עם שאר הקבוצות המוחלשות בחברה, גם כאן גופי השירות, קרי צה”ל והשירות הלאומי, צריכים לעבור שינוי גדול מאד לפני שיוכלו לקבול על השתמטותן של נשים.

 כפי שציינתי מקודם, מטרתו של טקסט זה היא לפתוח בדיון ציבורי עמוק ורציני יותר מזה הקיים. אי לכך, אודה לכל תגובה שתתקבל ולכל אחד שירצה להמשיך את הדיון.

* הכותב שירת בשנת שירות ושירות לאומי במסגרת “אלון- עמותה למעורבות חברתית”.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: