בצד השני של הפלנטה - רשמי נסיעה לרמאללה
לא מזמן קפצתי עם ידידי, העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין, לביקור בצפון, כלומר, מעבר לחומה הסינית שצמחה מסביב למטרופולין הקרוי “ירושלים השלמה”, שהפך עם השנים לקונגלומרט של 28 כפרים פלסטינים, שצמחו להיות עיירות שמונות יחד כרבע מיליון ערבים, אשר רבים מהפוליטיקאים הישראליים נשבעים בשמן לא לחלקה. לא ביג דיל, עולים על קו 18 בתחנה המרכזית של שער שכם, במזרח ירושלים, ובמחיר כרטיס אוטובוס של 6 שקלים וקצת, בערך כמו נסיעה מקומית באגד או בדן, אתה מוצא עצמך בתוך פחות ממחצית השעה בכיכר מנארה, בלב רמאללה, בצד השני של הפלנטה.
אני מסתכל על האוטובוס הפלסטיני ועל נוסעיו ואינני מבחין בבעיה כלשהי; הנהג אדיב וסבלני, המכונה תקינה ושקטה וגם הנוסעים, בעלי חזות של בני אדם נורמטיביים, רגועים ואדישים. איש לא שואל לזהותנו או מפשפש בתיקינו. מעת לעת מצטרפים עוד נוסעים, הנה עולה על האוטובוס, שכל מושביו כבר תפוסים, צעירה פלסטינית בג’ינס ובטריקו צמודים, שיערה סתור, אולי סטודנטית, והיא אפילו אינה זוכה למבט מהגבר הצעיר שעלה בנקודת היציאה, ואינו טורח להציע לה את מקומו. לצידו יושבת צעירה אחרת, מוגנת בחיג’אב צבעוני. נורמליזציה.
כיצד חברת האוטובוסים המזרח ירושלמית מסוגלת להסיע אותנו בנוחות ובנעימות כזאת בין שני עולמות, שמרחק קוסמי מפריד ביניהן, בשישה שקלים ועדיין להרוויח? דני אומר, שכנראה הם חוסכים את הביטוח. אולי הם חוסכים את הביטוח, אך הנסיעה בטוחה ורגועה, כמו בעין הסערה. שועפט, על הרכס מתנוסס כמו דגל מסמורטט, שלד ארמונו של המלך חוסיין, שלא הצליח להבטיח את שלטונו על הפלסטינים של הגדה המערבית. המלחמה ב-1967 השאירה את מבנה הבטון, שתוכנן להיות מפואר ולשלוט על סביבתו כמו שמלכים אוהבים, עירום ומבויש. המלך עבדאללה, סבו של חוסיין, קנה את הגבעה הנישאה וחלם לשלוט על הגזרה הפלסטינית של ממלכתו מהארמון שיבנה, אבל כדורי המתנקש הפלסטיני מוסטפא שוכרי עשו, השיגו אותו, בשעת צהרים של ה-21 ביולי 1951, לפני שהקבלן הספיק להעמיד את השלד. עשו, שהיה חייט בעיר העתיקה ומקורב למשפחת המופתי חאג’ אמין אל חוסייני, התחבא, כמו יגאל עמיר שלנו, מאחורי חגורת המאבטחים שהקיפו את המלך, כשנכנס בשערי מסגד אל אקצא, וחורר את המלך, אופס, מטווח אפס בקליעיו הקטלניים. לפני שנהרג בידי המאבטחים ירה עשו גם בנכד, חוסיין, שעמד ליד סבו, אך המדליה שענד הנער על חזהו עצרה את הקליע ואפשרה לו להיעשות למלך בעצמו למשך 47 שנים. טוענים כי הפלסטיני התנקש בעבדאללה בגלל כוונתו לכונן שלום עם ישראל. על דלת ביתה של משפחת עשו, הגאה, המתגוררת בשכונת שייח ג’ראח’ במזרח ירושלים, טבועה עד היום הכתובת “בנה קסר ומא חשו – סלם ימינק יא עשו” (בנה ארמון ולא נכנס אליו – תבורך ימינך יא עשו).
יתכן כי כדוריו של הקנאי הפלסטיני עיכבו את השלום עם ירדן למשך כחצי מאה, אבל מרבית נוסעיו של האוטובוס לרמאללה, עדיין לא נולדו כשהמלך ההאשמי נרצח, חלקם אף לא ראה חייל ירדני על אדמת ירושלים. אבל הם ראו כיצד במקום הארמון של חוסיין צמח פרוייקט בנייה אדיר אחר – מפעל ההתנחלויות, שאותו אפשר לראות צומח בקנאות לאורך מסלול נסיעתנו – גגות רעפים אדומים, שנושקים לפרבריה של רמאללה.
לפני מחסום קלנדיה העיר מתהפכת על צידה, ומערב הופך למזרח. כאן גרים היהודים במזרח, בשכונות נווה יעקב ופסגת זאב, ואילו הערבים במערב, בשכונות בית חנינה וא-רם. באמצע תעבור הרכבת, שתסיע את כולם אל הלא נודע. הפאזל המטורף הזה טורף את הסיכויים שמישהו יצליח אי פעם לעשות הפרדה בעיר הזאת עפ”י המודל שכונות ערביות לערבים ויהודיות ליהודים. במסגרת הפרדוכסים הבלתי נגמרים של המזה”ת דווקא הימין “הפטריוטי” הישראלי מצדד באימוץ רבע מיליון הפלסטינים שחיים באותם 28 כפרים-עיירות שסופחו לירושלים ברגע של טמטום מאורות, בשם הקלישאות החבוטות על “אחדות ירושלים”. ואילו השמאל המחבק והפתוח לגר, מגרד את פדחתו מתסכול על כי אי אפשר להיפרד לשלום מבני העם האחר. צריך לרחם על ההיסטוריונים, הפרשנים והסוציולוגים שיצטרכו לנסות לפענח בעוד מאה שנים מה קרה כאן, לכל הרוחות.
אבל מחלון האוטובוס רואים רק את המציאות המיידית, חומת בטון ומגדלי שמירה שמסתירים את העין הצופייה מהן. מכיוון שפנינו החוצה מחליק האוטובוס בקלות דרך מחסום קלנדיה המופרט, מבלי שאיש יבדוק אותנו, ותוך דקות אחדות אנחנו במרכז רוחש החיים של רמאללה. עיר פתוחה – הרחובות מלאים שלטי חוצות המעידים על תנופה כלכלית, וחנויות היוקרה, המסעדות ובתי קפה שוקקים ומציעים מחירים שאינם רחוקים מאלה של פריז ורומא (ושל לב ת”א, כבר אמרנו?). נהגי המוניות כבר אינם חאפרים, הם מקפידים להיות חגורים בתוקף תקנות חדשות שהוציא הראיס, אבו מאזן, אותו “עוף בלי נוצות”, שהפוליטיקאים, אנשי הצבא והעיתונאים שלנו סיפרו כל הזמן שהוא רוצה אבל לא יכול. “אני אזרח טוב”, צוחק נהג המונית שלנו, “אני מקפיד לשים חגורה גם בסלון, מול הטלוויזיה”. נורמליזציה.
אנו צועדים לפגישה עם שר ההסברה הפלסטיני גסאן אל ח’טיב. משרדו נמצא בלב אחד המתחמים הרגישים, שבהם מרוכזים משרדי הרשות הפלסטינית ואני מופתע כי איש אינו עוצר אותנו בכניסה או מפשפש בכלינו. במידה מפתיעה של קלות יכולנו להעביר אתנו גם פצצת אטום. אבל בכניסה למשרדו של השר מקבלת אותנו פקידה נאת סבר, שמוליכה אותנו ללא עיכובים ללשכת השר. נורמליזציה.
אי אפשר להימנע מהמחשבה ההשוואתית המעיקה, אך הבלתי נמנעת, שאבוי שככה אירע לה, ל”דמוקרטיה היחידה במזה”ת”, שהתדרדרה להיות ספרטה המסתגרת במצור מרצון, מאחורי חומות ומגדלי שמירה, נתונה למרות ארגוני ואנשי ביטחון לרוב, שתודעתה נשתבשה לה ואינה מסוגלת לנרמל את חייה. חברה שמובילה את נבחריה במכוניות משוריינות, מפלסת עבורם את הדרך בצפצופי סירנה היסטריים, ומסתירה אותם מקהלם, חסרת ביטחון, מבוהלת מעצמה, מאז שיש לה קנאי משלה, שמחנה גדול בקרבה מודה לו על המעשה הגדול שעצר את בניין ארמון האשליות הגדול של השלום – תבורך ימינך, יא יגאל.
יזהר באר הוא מייסד ומנהל של קשב-מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל , עמותה שעוסקת בחקר הסיקור התקשורתי של הסכסוך.


