למרות עמדותיו השמרניות הבאות לביטוי בעיקר בתחום הכלכלי/חברתי, עיתון “הארץ” הצליח לבסס את מעמדו כאחת הבמות החשובות ביותר בעיתונות הישראלית. ניתן למצוא בו דיווחים ורשימות מעמיקות על מגוון רחב ועשיר של נושאים והוא מהווה כר פעולה פורה למקצת מכותבות ומכותבי הטורים המוכשרים ביותר הפועלים כיום בארץ. בהשוואה לעיתונים היומיים כגון “ידיעות” ו”מעריב” – שבהם מגוון הצבעים (בעיקר צבעו האדום של הדם) מחליף את המילה הכתובה, והסנסציה הצהובה את הכתיבה המעמיקה – עיתון “הארץ” הוא ללא תחליף. עם זאת, אין זה ברור כלל ועיקר שרוב קוראיו של העיתון הם אכן אנשים חושבים, אבל חלק ניכר מהחומר המודפס בו אכן מעורר מחשבה ומרחיב את האופקים. עד כאן המחמאות.
בנוסף לעמדותיו השמרניות בתחום החברתי/כלכלי, אחת התופעות המקוממות ביותר בעיתון זה היא הפיכתו לחממה של מושכי עט גזעניים הנותנים דרור לדעותיהם הקרתניות ונמוכות המצח באצטלא של נאורות והומניות. הבולט ביניהם כיום הוא גדעון סאמט, הממשיך מסורת ארוכה ומבישה הכוללת, בין היתר, את בעלי הטור אריה גלבלום, נתן דונביץ, תום שגב, אמנון דנקנר, אריה כספי וגדעון לוי. כן, גם להומניסט הגדול גדעון לוי שמור מקום של כבוד ברשימה מפוקפקת זו.
חלק מקוראי “הארץ” זוכרים אולי את רשימתו – “משרוליק ועד המנגל” – שבה הוא ביכה את היעלמותו של “שרוליק עם כובע הגרב” מנוף ארצנו והביע את חרדתו הקמאית מפני מי שהולך ותופס את מקומו – “בעל הכרס שמעליה משתלשלת שרשרת ח”י ענקית, הכרס שמאיימת להתפוצץ עלינו”.
הגזענות של חבורה זו היא חמקנית וסמויה (למעט פרצי הגזענות הבוטים והאימפולסיביים של דנקנר). זוהי “גזענות חדשה”, “גזענות ללא גזע” (racism without race), כפי שהפילוסוף והסוציולוג הצרפתי אטיאן בליבר מגדיר אותה. כלומר, חבורת הגברים הזו (ומינם אכן דורש דיון מעמיק בפני עצמו) מייחסת לקבוצות חברתיות שונות נחיתות אנושית, אולם היא נמנעת, בדרך כלל, מלהשתמש במונחים ביולוגיים. היא פשוט מסבירה נחיתות זו באמצעות גורמים היסטוריים ותרבותיים. אבל, כפי שבליבר טוען, ההימנעות של גזענים מסוג זה משימוש במונחים ביולוגיים משקף ניסיון (סרק) להסוות את גזענותם, שרעתה אינה נופלת מרעתה של הגזענות הישנה, זו המניחה את קיומם של הבדלים ביולוגיים בין קבוצות חברתיות.
ועכשיו חזרה לסאמט. ברשימתו “עד פסיעה אחת לפני התהום” (יום רביעי, ה- 3 בספטמבר) מבקש האיש לקשור כתרים למהגרים מחבר העמים ולשוכני מתחם שיינקין. למה לא בעצם, כמו אזרחים רבים אחרים, רבים מהם ראויים מן הסתם לשבח ולהלל. אבל סאמט, מתוך רפלקס שאינו ניתן לשליטה – השד הגזעני – אינו יכול להחמיא לקבוצות הללו מבלי “ללכלך” על קבוצות אחרות. על-פי תפיסתו הסטריאוטיפית, העולם בנוי מניגודים: לבנים ושחורים, מודרניים ופרימיטיביים, נאורים וחשוכים, שקדנים ועצלים, עמלנים ופרזיטים. וכך, למול יוצאי חבר העמים השקדנים והעמלנים ושוכני שיינקין החדורים ברוח של יזמות ובמוסר עבודה גבוה, הוא מציב את אנשי ונשות ככר הלחם, את האמהות החד-הוריות ואת אלה שקוראים “לחם עבודה בהפגנות”. והרי לכם ניסוח מעודכן וחמקמק של “הפער התרבותי/גזעי” הקיים כביכול בין אשכנזים (שאין סאמט מכנה אותם בשמם) לבין מזרחים (שגם אותם הוא לא מכנה בשמם).
לפני יותר מעשור (1990) סאמט היה חד וברור יותר: הוא הבחין בין המחנה הניחן ב”גניוס יהודי” ולבין המחנה שנעדר את “גניוס יהודי”. על המחנה הראשון נמנים, לדבריו, יוצאי חבר העמים, דור צקלג וצאצאיו וסאמט – הרואה עצמו “כנצר של אותה השתלשלות היסטורית” המחברת קבוצות אלו יחדיו באמצעות אותו “גניוס יהודי” נשגב. על המחנה השני נמנים “הבבא-ברוכים”, אלה שספוגים “בדם זבחים ובמי קדושים”. על-פי הגיונו הצלול של סאמט, אם כן, “הבבא-ברוכים” הם עדיין יהודים אך נעדרים את אותו היסוד, את אותו הגניוס, את אותה מתת-אל, ההופכת לכאורה את סאמט והקבוצות שעליהן הוא נמנה ליחידי סגולה.
אבל גם אלה שלא נחשפו בעבר להגותו האנתרופו/ביולוגית המעמיקה של סאמט, אינם נדרשים לניתוח טקסטואלי מדוקדק כדי לראות שברשימתו העכשווית הוא ממשיך להשתכשך – בעקביות הראויה לציון – באותם מי אפסיים של המדמנה הגזענית ולדמיין חלוקות סהרוריות בין בני-אנוש. האנשים החושבים של עיתון “הארץ” יודעים בודאי במה מדובר; הם יודעים לקרוא בין השורות.
אז כיצד מגיבים קוראי “הארץ”? ובכן, מן הסתם רבים מהם (ואולי הרוב) נדים בראשם ואומרים “האיש באמת צודק, כל מילה בסלע”. מאידך יש קוראים אחרים שהם אכן אנשים חושבים, כלומר, חושבים כאנשים נאורים. מחשבתם דומה לתובנות העמוקות של בליבר אודות חמקמקותה ורישעותה של “הגזענות החדשה”. היא גם מחברת אותם למחקריו של רוברט מיילס, הסוציולוג הנאו-מרקסיסט, שבהם הוא ממחיש כיצד שכירי עט למיניהם פועלים נמרצות בשירותן של קבוצות דומיננטיות כדי להאשים את הקורבן ולהכפישו. כותבים אלה מתארים אותו כנחות, עצל, חסר יוזמה ופרזיט. אוהו, עד כמה אמון סאמט, כמו רבים אחרים בתקשורת, על מלאכה בזויה ושפלה זו. ניסיונות הדה-לגיטימציה שהוא וחבר מרעיו עורכים מדי יום ביומו למאבקן של המשפחות החד-הוריות בראשותה של ויקי כנפו מספקים דוגמא מאירת עיניים להצלחתה של השיטה הקפיטליסטית – בגרסתה הישראלית – לגייס לצידה את הגזענות המושרשת עמוק במחוזותינו כדי להבאיש את ריחן של תנועות חברתיות שחטאן הנורא והבלתי נסלח הוא השאיפה לחברה הומנית וסולידרית יותר.
דרך אגב, גזענים בדמותו של סאמט נעדרים בדרך כלל עמוד שידרה. כלומר, הם יכולים, בקלות בלתי-נסבלת, לאכסן את עמדתם הגזענית בבוידם ואף להכות (כאילו) על חטא אם תצמח להם מכך טובת הנאה כלשהי. למה הכוונה? כאשר סאמט ביקש להתמנות בעבר לנספח התרבותי של ישראל בפילדלפיה, הוא כיתת רגליו עד לבית שאן הרחוקה ושיחר לפתחו של דוד לוי, שכיהן אז כשר החוץ, כדי שזה ימחל לו על רשימותיו הגזעניות שרבות מהן כוונו נגד לוי. דוד לוי “האיש בעל המרכולת העדתית המסלידה”, כפי שכינהו סאמט, מחל. סאמט קיבל את המינוי וקוראי הארץ יצאו נשכרים. כתוצאה מגלותו מרצון של בעל הטור הם קיבלו פחות רשימות ממוחזרות ופחות דברי נאצה על ערבים, חרדים ומזרחים. אבל כמו חוויות טובות אחרות, גם זו הייתה קצרה, קצרה מדי, לפחות לטעמי. (היא נמשכה כמדומני שנתיים בלבד.) סאמט חזר לארץ ומיד חזר גם לסורו. היום במיוחד אין לו ממי ואין לו ממה לפחד. נכון שגם כעת מכהן צפון אפריקאי בתפקיד שר החוץ, אבל המטריה הגזענית שמספקים לסאמט יוסף לפיד ואברהם פורז בשבתם בממשלתו הימנית של שרון מבטיחה שלא תיפול ולו שערה אחת משערות ראשו בעטיין של רשימותיו המחפירות.
יתרה מכך, אולי זו שעת כושר, אם רק יחפוץ ליבו, לשוב ולדרוש תפקיד ממלכתי הולם. לשכותיהם של לפיד ופורז, שרי “שינוי” הנאורים, תמיד תהיינה פתוחות בפניו. נדמה שבמשרד הפנים הולך ומתגבש כבר תפקיד התפור למידותיו. השמועה אומרת שעל-פי הנחיותיו האחרונות של שר הפנים לא כל יהודי יכול ליהנות מחוק השבות, אלא רק זה המסוגל להוכיח שהוא ניחן באותו גניוס יהודי עתיק יומין. מי יחליט? סאמט הוא מועמד ראוי לתפקיד. דר` יוסי יונה מרצה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון