• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דאע"ש הוא בזיון לפונדמנטליזם אמיתי

אם הפונדמנטליסטים-לכאורה של היום מאמינים שהם מצאו את דרכם לאמת, מדוע שיחושו מאוימים על ידי מי שאינו מאמין? כשבודהיסט פוגש בהדוניסט מערבי, הוא בקושי מגנה אותו. הוא רק מבחין בנדיבות שהחיפוש ההדוניסטי המערבי אחר אושר מביס את עצמו
סלבוי ז'יז'ק

מאנגלית: אלירן בר-אל

בחודשים האחרונים נעשה מקובל להניח שעליית דאע”ש היא הפרק האחרון בסיפור הארוך של התקוממויות אנטי-קולוניאליות, ושהגבולות השרירותיים שכוננו לאחר מלחמת העולם ה-I על ידי מעצמות העל משורטטים כעת מחדש. כמו כן, שגרתי כיום להניח שזהו פרק נוסף במאבק נגד ההון הגלובלי שמכרסם בכוחן של מדינות הלאום. אך מה שגורם לפחד ולתדהמה מדאע”ש הוא ההצהרות הפומביות של סמכויות דאע”ש המבהירות שמטלת השלטון העיקרית איננה פיקוח על רווחת תושביו (בריאות והמאבק ברעב), אלא החיים הדתיים וההקפדה שהחיים הציבוריים כולם יתנהלו לפי חוקים דתיים. זו הסיבה שדאע”ש נותר פחות או יותר אדיש לקטסטרופות הומניטאריות בשטחו. סיסמתו היא משהו כמו “תדאג לדת והרווחה תדאג לעצמה”. כאן טמון הפער בין הכוח המופעל על ידי דאע”ש לכוח המודרני המערבי שפוקו כינה “ביו-כוח”, זה שמפקח על החיים כדי להבטיח רווחה כללית. החליפות של דאע”ש דוחה לחלוטין את המונח של ביו-כוח.

האם זה הופך את דאע”ש לקדם-מודרני? במקום לראות בדאע”ש מקרה קיצון של התנגדות למודרניזציה, עדיף לראותו כמקרה של מודרניזציה פרוורטית ולמקם אותו בסדרת המודרניזציות השמרניות שהחלו עם תקופת הרסטורציה של מייג’י ביפן של המאה ה-19. זו היתה מודרניזציה מתועשת מזורזת המניחה את הצורה האידיאולוגית של “רסטורציה”, של חזרת הסמכות המלאה של הקיסר.

התמונה הנודעת של אבו בכר אל-בגדאדי, מנהיג דאע”ש, עם שעון שוויצרי מגונדר על ידו, היא סמל משמעותי. הפעולות של דאע”ש בתעמולת רשת ובסחר כלכלי מאורגנות להפליא, אך המעשים המאוד-מודרניים האלה מיועדים לקידום ולאכיפה של חזון אידיאולוגי-פוליטי שמהווה צעד נואש לתיקון תיחומים היררכיים ברורים, יותר מאשר שמרנות גרידא. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח שאפילו דימוי זה של ארגון ממושמע וצייתן המפוקח בפונדמנטליסטיות אינו חסר עמימויות: האין דיכוי דתי יותר ממושלם בעזרת תפקודן של יחידות צבא-דאע”ש המקומיות? בעוד האידיאולוגיה הרשמית של דאע”ש מגנה מתירנות מערבית, הפרקטיקות היומיומיות של כנופיות דאע”ש כוללות אורגיות המוניות וגרוטסקיות, כוללות שוד ואונס קבוצתי, ורציחות של כופרים.

צילום מסך מערוץ 10
אבו בכר אל בגדדי, ראש דאע”ש, ושעון היוקרה על ידו. צילום מסך מערוץ 10

במבט קרוב, המוכנות הנדמית הרואית מצד דאע”ש לסכן את הכל נראית אף היא יותר עמומה. פרידריך ניטשה הבין כבר מזמן איך הציוויליזציה המערבית נעה בכיוון של “האדם האחרון”, קרי יצור אפאטי חסר תשוקה או התחייבות גדולה. חסר יכולת לחלום, עייף מהחיים, הוא לא לוקח שום סיכונים, ושואף רק לנוחות וביטחון:

קצת רעל לפעמים: זה הופך חלומות לנעימים. והרבה רעל בסוף, לְמַוות נעים. יש להם את תענוגותיהם הקטנים לָיום, ואת תענוגותיהם הקטנים ללילה, אך יש להם הערכה לְבריאות. “גיליתי את האושר”, אומר האדם האחרון, וממצמץ.

זה עלול להיראות כאילו הפיצול בין העולם הראשון המתירני לבין התגובות הפונדמנטליסטיות אליו פועלות יותר ויותר ברוח הניגוד שבין ניהול חיים מספקים וארוכים מלאי רווחה חומרית ותרבותית, לבין הקדשת חיי האדם לאיזו תכלית נשגבת. האם האנטגוניזם הזה הוא לא בין מה שניטשה כינה ניהיליזם “פאסיבי” ו-“אקטיבי”? אנו במערב מגלמים את האדם האחרון של ניטשה, שקועים בתענוגות יומיות, בעוד המוסלמים הקיצוניים מוכנים לסכן את הכל, במעורבותם במאבק עד כלות. “ההתגלות השנייה” של ויליאם בטלר ייטס נראית מושלמת להגשת מצבנו הנוכחי:

הטובים חסרי כל אמונה, בעוד הרשעים מלאים בעצמה תשוקתית.

זהו תיאור מצוין לפיצול הנוכחי בין ליברלים אנמיים לבין פונדמנטליסטים משולהבים. “הטובים” כבר לא מסוגלים יותר להתערב, ו”הרשעים” מעורבים בפנאטיות גזעית, דתית ומינית.

אך האם הטרוריסטים הפונדמנטליסטיים באמת פונדמנטליסטים במובן האותנטי של המונח? האם הם באמת מאמינים? מה שחסר להם הוא מאפיין שקל לזהות בכל הפונדמנטליסטים האותנטיים, החל מבודהיסטים טיבטיים ועד האמיש בארה”ב – העדר של טינה וקנאה, האדישות העמוקה כלפי דרך חייהם של הלא-מאמינים. אם הפונדמנטליסטים-לכאורה של היום באמת מאמינים שהם מצאו את דרכם לאמת, מדוע שיחושו מאוימים על ידי מי שאינו מאמין? מדוע שיקנאו בהם? כשבודהיסט פוגש בהדוניסט מערבי, הוא בקושי מגנה אותו. הוא רק מבחין בנדיבות שהחיפוש ההדוניסטי המערבי אחר אושר מביס את עצמו. בניגוד לפונדמנטליסטים אמיתיים, לטרוריסטים הפסוודו-פונדמנטליסטיים זה מפריע עמוקות. הם מסוקרנים ומרותקים מחיי החטא של הלא-מאמינים. אפשר לחוש, שבמלחמתם באחר החוטא, הם לוחמים בפיתוי שלהם. זו הסיבה שהפונדמנטליסטים-לכאורה של דאע”ש הם בזיון לפונדמנטליזם אמיתי.

כאן אבחנתו של ייטס לוקה בחסר לעומת מצבנו הנוכחי: עוצמת תשוקתו של ההמון נושאת עדות להעדר אמונה אמיתית. עמוק בתוך עצמם, פונדמנטליסטים טרוריסטיים גם חסרים באמונה אמיתית – התפרצויותיהם האלימות הן הוכחה לכך. כמה שברירית צריכה להיות אמונתו של מוסלמי, אם הוא חש מאוים על ידי קריקטורה מטופשת בעיתון דני שולי. הטרור האסלאמי של הפונדמנטליזם איננו מבוסס על אמונת הטרוריסטים בעליונותם ועל איווים להבטיח את זהותם התרבותית-דתית מפני ההסתערות של הציוויליזציה הצרכנית הגלובלית.

הבעיה עם פונדמנטליסטים טרוריסטיים היא לא שאנו מחשיבים אותם כנחותים מאיתנו, אלא, דווקא, שהם עצמם מחשיבים בחשאי את עצמם כנחותים. זו גם הסיבה שהבטחותינו המתנשאות, המתוקנות פוליטית, שאנו לא חשים שום עליונות כלפיהם גורמות ליותר זעם ומזינות את טינתם. הבעיה איננה הבדלים תרבותיים (מאמצם לשמר את זהותם), כי אם העובדה ההפוכה שהם כבר כמונו; בחשאי, הם הפנימו כבר את הסטנדרטים שלנו ומודדים את עצמם בעזרתם. באופן פרדוקסלי, מה שהפונדמנטליסטים של דאע”ש ודומיהם באמת חסרים בו הוא בדיוק מנה של האמונה האמיתית והביטחון בעליונות עצמית.

אחד מספריו האחרונים של ז’יז’ק, “דרישת הבלתי-אפשרי”, עתיד לראות אור בהוצאת רסלינג, 2015.

עוד של אלירן בר-אל

כנראה שיעניין אותך גם: