זה מכבר, התפרסם דו”ח העוני לשנת 2006. הדו”ח נפתח בבשורה המשמחת הבאה:
“בשתי השנים הנסקרות נמשכה הצמיחה הכלכלית שהתבטאה בהתרחבות התעסוקה ובעליית השכר הריאלי. … השכר למשרת שכיר עלה בין שתי תקופות הסקר ב-3.4% במונחים נומינליים וב-1.5% במונחים ריאלים. ואולם… מגמת העליה בשכר הריאלי נותרה לא אחידה: בעוד שבענפים עתירי הון וטכנולוגיה עלה השכר הריאלי מעבר לעליה הממוצעת, בענפים המסורתיים נרשמה יציבות או אף שחיקה בשכר הריאלי…”
לכאורה, הנתונים מצטרפים לאלו שהצביעו על עליה בכמות המשרות הפנויות בישראל, שגררה עליה בשכר.
אולם, כבר מקריאת הדו”ח עצמו, ולא כותרות הידיעות בתקשרות המדווחות רק על עליה בשכר, ברור שלא מדובר בחגיגה. עליה ריאלית של 1.5% אחוז בשנתיים, היא עליה מתונה למדי. בנוסף עיקר העליה התרחשה במגזרים שנהנים כבר משכר גבוה. ואכן, מדד ג`יני לאי-שיוויון בהכנסה מראה עליה של 1.2%. גם דו”ח העוני עצמו מספק סיבות לגידול באי השיוויון:
“ההתרחבות הנוספת בפערי ההכנסה הפנויה עומדת בניגוד ליציבות שנצפתה בחלוקת ההכנסה הכלכלית, והיא מוסברת בעליה המתונה יחסית בתשלומי העברה [קצבאות] והמשך יישום הרפורמה במס הכנסה, שממנה לא נהנים העובדים בעשירונים התחתונים.”
תומכי מדיניות הממשלה יטענו, כי העובדה שמימדי העוני ירדו (בשברי אחוזים), למרות מדיניות הקצבאות מוכיחה את מדיניות היציאה לעבודה, שרק היא תחלץ ממעגל העוני.
אבל למה דווקא 1.5%?
השאלה שאינה נשאלת היא: אם הנתונים מצביעים על ירידה בעוני עקב עליית השכר, מדוע השכר עלה דווקא ב-1.5%? התיאוריה השלטת בממשלה בשנים האחרונות, תיאוריית הטפטוף, טוענת כי צמיחה שתתחולל בפסגת המשק תחלחל בסופו של דבר לכל המשק. כאשר רווחיו החברות הגדולות יעלו עקב עליית היקף התנועות הכלכליות במשק (צמיחה) שכר העובדים יעלה: קטר ההי-טק יצמח ויסחוב איתו את המנקות והמורות. לכן נוזף נחמיה שטרסלר ב”חברתיים” ומספר לנו כי:
“ויש נתון אחד חשוב עוד יותר: גם שכר העובדים עולה. כי כאשר הביקוש עולה [עקב הצמיחה -י.ש] והמעסיקים מתקשים לאייש משרות פנויות, כוח המיקוח של העובדים גדל והם יכולים לדרוש שכר גבוה יותר – וגם לקבל. ואמנם, השכר למשרת שכיר עלה ב-2006 ב-2%, והוא המשיך ועלה ב-3% ב-2007 – וזה עוד לפני החתימה על הסכם השכר החדש במגזר הציבורי.”
אם נקבל את תיאוריית הטפטוף אז נצפה למצוא קשר בין עליית רווחי המעסיקים, עקב הצמיחה, ובין עליית השכר. שהרי, כאשר יש צמיחה העסקים מתרחבים וצריכים יותר עובדים, הרווחים עולים ולכן המעסיקים יכולים לתגמל את העובדים החדשים הנחוצים להם בשכר משופר. הנתונים שישמשו להשוואה יהיו השינוי המצטבר בסך כל השכר במגזר הפרטי למול השינוי המצטבר בערך המניות והאג”ח הרשומים בבורסה של ת”א
[1]. סך עליית סך כל שכר הריאלית בשוק הפרטי בתקופה שבין 09/05 ל-05/07 עמדה על 13.7%. סך עליית היקף הנכסים הנסחרים בבורסה באותה תקופה עמד על 38.2%. השינוי המצטבר לאורך התקופה מוצג בגרף מספר 1:
מהנתונים ומהגרף אפשר להסיק שלמרות הצמיחה המרשימה במגזר הפרטי, עלית השכר באותו מגזר היתה מתונה מאוד. כלומר, ככל שהצמיחה המשיכה, חלק גדול יותר מהכנסות העסקים עבר לידיהם לעומת החלק ששולם לעובדים כשכר. קביעה זו מתחזקת אם מנתחים את היחס בין שני הנתונים בגרף מס. 1: במידה והכנסות העסקים מתחלקות באופן קבוע בין הוצאות החברות, הרווח והשכר; אז היחס בין שני הנתונים ינוע סביב ערך של 1. אם ויותר יותר הכנסות ינותבו לרווח מאשר לשכר, אז היחס יהיה גבוה מ-1. גרף מס. 2 מציג את היחס בין הנתונים:
ניתן לראות כי לאורך כמעט כל התקופה נטה היחס לטובת המעסיקים.
מה הם הגורמים המשפיעים על התחלקות פירות הצמיחה ומה קורה במפלגת העבודה?
כוחם של העובדים להעלות את שכרם תלוי בראשונה ברמת הביקוש העודף לעובדים, אך הוא תלוי בגורם מרכזי נוסף: יכולתם של העובדים להביא את נטיית הביקוש לידי ביטוי באמצעות התארגנות פוליטית. בעשורים קודמים היתה לעובדים התארגנות פוליטית מבוססת באמצעות וועדי העובדים. אולם העבודה המאורגנת פסה מן העולם ובמיוחד בישראל. וועדי העובדים רוסקו ע”י המעסיקים, ההסתדרות, חברות הקבלן והממשלה, שדחפו למעבר לחוזים אישיים. שיא חדש (ואירוני) בפירוק העבודה המאורגנת התרחש לא מזמן, כאשר מפלגת העבודה הודיעה שלא תחדש את החוזה הקיבוצי של עובדיה ותעבור להעסקה בחוזים אישיים. בתי הדין לעבודה נוטים להגביל את זכות השביתה, כפי שנעשה כאשר נמנע מן המורות (המועסקות בשכר מחפיר, ללא קשר למחלוקת בנוגע לאיכותן) לשבות בפתיחה שנת הלימודים כדי ללחוץ על משרד האוצר.
בתאוריה הכלכלית המקובלת, התארגנות של מספר גורמים כדי להשפיע על המחירים או השכר היא פסולה, מכיוון שהיא מעוותת את השוק החופשי. לפי היגיון זה מצדיקים את הפגיעה בזכות ההתארגנות. אולם, גם התארגנות של גורמים כלכליים תחת שליטה אחת מנוגדת לשוק החופשי, וזה בדיוק מה שקורה בתאגידים וחברות ענק. ניתן לדמות את השוק הקיים לים של תחרות כלכלית ובו איים של תכנון כלכלי מרכזי. ככל שהתאגידים גדלים ומכניסים תחת כנפיהם יותר פונקציות כלכליות משולבות, האיים הולכים ומתפשטים על חשבון הים. בסופו של דבר נוצרות יבשות של תכנון מרכזי, המוקפות במיצרי-ים של תחרות. אך למרות זאת, קשה למצוא קובעי מדיניות אשר מטיפים לביזור התאגידים כפי שהם מטיפים להפרטת גופים כלכליים. במקום זאת, הפרת חוקי העבודה והזכות להתארגנות נמשכת (כמו במקרה של קסטרו).
[1]מדד הבורסה הכללי משמש אומדן טוב לרווחי החברות הפרטיות, אך הוא אינו משקלל את רווחי החברות שאינן מנפיקות אג”ח או רשומות למסחר. הנתון המשקף באופן נכון יותר את ריווחי המעסיקים במשק הוא ההיקף המשוקלל של גביית מס החברות, אך נתון זה לתקופה הנסקרת אינו קיים. מנגד, המדד הבורסאי מוציא מהחישוב את העצמאיים הרשומים כחברות ורווחיהם שווים לשכרם.