• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דרך בורמה*

נורית ואסף אל-בר

הכל התחיל בדילמה הגדולה: “לנסוע, או לא לנסוע לבורמה (1). בבורמה שולט משטר צבאי טוטליטארי שמדכא את העם. העובדה שטיול בבורמה מכניס כסף למדינה, כסף שמשמש את המשטר למעשי העוולה שלו, ומשמש להלבנת כספי סמים היוותה שיקול כבד נגד נסיעה לשם.

אבל כשגילינו שיש כמה שטיקים שאפשר לעשות שיהפכו את העסק ללגיטימי, כמו למשל, להימנע מהחלפת הכסף הממשלתי בשדה התעופה תוך שימוש בשוחד של הפקידים, זה התחיל להראות יותר מעניין. סוף, סוף, אנחנו – שתמיד סבלנו מצייתנות יתר לחוקים, שהעבירה הכי קיצונית שעברנו בחיינו הייתה מעבר ברמזור אדום להולכי רגל– סוף, סוף, הזדמנות לעבור על החוק ושזה גם יהיה מוסרי ואפילו אמיץ – מעולה!

אז הלכנו לשוק בבודגאיה (הודו) וקנינו כל מיני “שוחדים” – שעון פשוט, ומחשב כיס, לק ואודם, והכנו שטרות של דולר ושל חמישיות לשיחודים, והמשכנו לכלכתה והמראנו.

תהליך השוחד בשדה התעופה היה הרבה יותר פשוט משצפינו. עשו את זה אלה לפנינו, והיה נראה כאילו מדובר בפרוצדורה נורמטיבית לחלוטין. כל כך נורמטיבית, שהפקידה לא הסכימה לקבל את שהצענו לה והתעקשה על שטר של $10. התמקחנו, שילמנו, נסענו.

בניסיון להיות מתוחכמים ניסינו לעשות את המסלול הבורמזי הפוך מכולם, והצלחנו. סתם היה קשה. השלב הבא היה לנסות להתחקות אחרי מנהיגי ההתנגדות ולדבר איתם. בצפון מזרח בורמה, בסיפו, (Hsipo), מצאנו את מיסטר דונאלד: אחיינו של נסיך ממלכת השאן שנושל ממלכותו. נסיך שרבים מבני עמו חיים בעוני נורא, עד מוות, במובן הפיזי של המילה.  חלק מהם בחרו להפוך למגדלי וסוחרי סמים, (אופיום), ואחרים ממשיכים לנהל לוחמת גרילה נגד המשטר בשאיפה להביא לעצמאות לבני השאן, או לכל הפחות לדמוקרטיה. כל מה שנותור לנסיך בלי ממלכה זה לארח תיירים מהמערב, ולספר להם את סיפורו במה שנותר מארמונו המפואר.

אולם השיא במסע שלנו היה ללא ספק הפגישה עם par par lay, מה-  moustache brothers, ואחיו לומו, (lumo). פרפר ליי, הוא הקומיקאי המפורסם ביותר בבורמה. במסיבת יום העצמאות בביתה של אנג סן סו צ`י, (מנהיגת המפלגה הדמוקרטית הבורמזית ה- (NLD, הוא סיפר 1000 בדיחות (!), על “מס` 1”, – מנהיג המשטר הטוטליטארי בבורמה כיום. בתום המופע נאסרו פרפר ליי ועוד קומיקאים ואמנים רבים נוספים. במדריך הטיולים שלנו קראנו שפרפר ליי עדיין כלוא ועובד עבודות פרך.

כשהלכנו לבית משפחת ה- moustache brothers, היה זה למרות ידיעות כי המופע המחתרתי שהם מעלים בסלון ביתם, הופסק ע”י המשטר. שמחנו מאוד לגלות שהמופע מתקיים ושאנחנו ועוד מספר קטן של מערביים הגענו לראות את ההופעה. גבר בורמזי בשנות ה- 50 לחייו התיישב לידינו, ורמז לנו להגיש לו את מדריך הטיולים. הוא פתח בעמוד שמספר על פרפר ליי, הצביע על תמונתו של האמן הצעיר, הצביע על עצמו ואמר – “parpar lay“, לקח לנו זמן, והסבר של לומו, (שמדבר אנגלית שוטפת), להבין שלצדנו יושב באמת פרפר ליי. הוא שוחרר שלושה חדשים קודם לכן מהמאסר, והתמונות במדריך הטיולים היו “קצת” לא מעודכנות. בין אם זו קלישאה ובין אם לאו, עבור שנינו היה זה הרגע המרגש ביותר בטיול. להיפגש פנים אל פנים עם לוחם חירות, אסיר פוליטי – גיבור.

בהמשך המופע, (שאת רובו הנחה לומו), נתן פרפר ליי קטע קומי בבורמזית. למרות הבדלי השפה, הצלחנו להבין בקלות, איך הפך האיש לקומיקאי המפורסם ביותר בבורמה. הזיק בעיניים, המבט השובב, הכריזמה המתפרצת, התגברה על מחסום השפה. בהמשך הטיול, הזדמן לנו לפגוש גיבורים רבים נוספים. הנסיבות הקשות, הופכות את הגבורה לזמינה יחסית בבורמה, אך על כך בהמשך.

השיחה עם מר דונאלד, ההופעה הפוליטית מאוד של ה”אחים שפם”, ופגישות עם אנשים נוספים, עודדו אותנו להמשיך במסע בעקבות הדמוקרטיה בבורמה. מסע שישתרע מעבר לניסיונות “לעבוד” על פקידי השלטון. ניסינו פעם אחת להתקרב אל ביתה של אנג סן סו צ`י בינגון, אך ללא הועיל, (השוטרים עוצרים אותך מכל כיוון דרכו תנסה להיכנס). הלכנו לבקר בבית המפלגה הדמוקרטית, (NLD), אך גילינו שמדובר בסה”כ בסוג של מתנ”ס, מה שהבהיר לנו מדוע המשטר מאפשר את קיומו, (אח”כ גילינו שטעינו), והיה נראה כאילו תמו הפרקים המעניינים בביקורנו בבורמה.

צירוף מקרים, איפשר לנו להמשיך במסע. במהלך ביקורנו חל יום העצמאות של בורמה.(2). נודע לנו כי המשטר אישר באופן חד פעמי לערוך חגיגות יום העצמאות בסניף המפלגה הדמוקרטית (3). החלטנו, כמובן,  ללכת.

סביב סניף המפלגה היו עיתונאים רבים, השגרירים של מרבית המדינות הדמוקרטיות פרט לאחת, (נחשו איזו), הגיעו לטקס, והיו גם מספר תיירים. לאחר הטקס הסתובבנו בין האנשים, דיברנו איתם. היה מדהים לפגוש כל כך הרבה אנשים שישבו בכלא במאסר פוליטי, נשים  של גברים שנמצאים כעת במאסר. לחשוב שאחרי כל הסבל שעברו, ולמרות הסכנה הברורה והמיידית, אנשים אלה מעזים לפקוד את סניף המפלגה, לענוד תג של המפלגה ותג עם תמונה של סו קי. איזה אומץ! שכחנו לציין שהייתה כמובן נוכחות מסיבית של “כוחות הביטחון”, המשטרה הסמויה. מצלמת וידאו הוצבה מול דלת הכניסה לבית המפלגה, ומצלמות סטילס נוספות צילמו את כל מי שהסתובב בשטח. תהינו איך הם יתייחסו לתיירים שהגיעו לכנס. לתיירים שהסתובבו בין האנשים, תרמו למפלגה, רכשו תגים. התחלנו לחשוש.

למרות החשש, המשכנו בימים הבאים להסתובב כשתגי ה-NLD על חזנו. חשבנו שזה המינימום שאנחנו חייבים לעם הבורמזי – להראות שאנו מאמינים בצדקת דרכו ותומכים בו, הלא הבטחנו לעצמנו כשנכנסנו לבורמה, שאנו נכנסים רק בתנאי שנעשה עם זה משהו טוב, ולא סתם נתרום עוד כסף למשטר המושחת. עמדנו אז בפני נסיעה לדרום בורמה, איזור שנפתח לא מזמן לתיירים, (רק חלקים קטנים של בורמה פתוחים לתיירים), ושאמור, לפיכך, להיות מקום מעניין לביקור – מקום שלא ביקרו בו מערביים רבים לפנינו. שם התחילו הקשיים.

לקח המון זמן עד שהצלחנו למצוא הסעה לדרום, למרות שהאתר הראשון בו ביקרנו, (הסלע המוזהב), הנו אחד האתרים המפורסמים בבורמה. אבל זו רק הייתה ההתחלה. כשרצינו להמשיך דרומה לעיר מולומיין, התעוררו הבעיות האמיתיות. בחברות האוטובוסים לא הסכימו למכור לנו כרטיסים. טענו שהאוטובוס מלא, למרות שראינו אותו עוזב למחרת חצי ריק. כששבנו מתוסכלים לאכסניה שלנו, בעל האכסניה שלנו אמר לנו שאיש המשטרה החשאית הורה לחברות האוטובוסים שלא למכור לנו כרטיסים. הוא הציע שאולי כדאי שנוריד את ה”תגים האלה”. לא ציינו את זה קודם, אבל מרגע שהתחלנו להסתובב עם התגים, עוד ביַנְגון (בירת בורמה), השתנה יחס האנשים אלינו. אנשים רבים התחילו לשמור מאתנו מרחק, ונמנעו מלהתרועע אתנו, התנהגות שסותרת לחלוטין את ההתנהגות הבורמזית הטיפוסית, שהיא מסבירת פנים ונחמדה בצורה בלתי אפשרית כמעט. אכן, כששואלים את המבקרים בבורמה מה מיוחד בה, התשובה בפי רוב התרמילאים היא – האנשים. לא המקדשים המרהיבים בפאגאן, לא אגם אינלה, אלא האנשים, הבורמזים – עם יוצא דופן בחביבות ובשמחת החיים שלו.

לעומת רוב האנשים שהחלו להסתייג מאתנו, בלט מיעוט של אנשים שנפתחו בפנינו לחלוטין. אנשים שחשו גאווה רבה על כך שתיירים עונדים את תגי ה- NLD. הם פנו אלינו, שוחחו אתנו, הודו לנו, סיפרו לנו על הקשר שלהם למפלגה. זכינו לפגוש בזכות התגים חברי מפלגה רבים, אסירים פוליטיים לשעבר, אנשים אמיצים, שהמשיכו להעז ולקשור אתנו קשר, כשרוב הבורמזים נרתעו.

אבל היינו בדרך דרומה – למולומיין. בעל המלון, הציע לנו ללכת לאזור תחנת האוטובוסים עם שחר, הוא הבטיח שבנו יסייע לנו למצוא רכב שייקח אותנו. קמנו השכם, התייצבנו בתחנה, ללא התגים, אך הבן לא הגיע. למזלנו הגיע בחור אחר, דובר אנגלית רהוטה שפתח בשיחה עמנו, וכשהבין את הבעיה שלנו, הציע לנו לנסוע בטנדר “פיק-אפ”, ואפילו מצא עבורנו רכב כזה, שנסע למולומיין. הגענו בסוף למולומיין – עיר מדהימה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. מה שנשאר לספר זה על הפחד. על הפחד להסתובב בארץ זרה, ארץ בה שולט שלטון צבאי, ארץ שבה שולטים משטרה סמויה, מאסרים פוליטיים, ועבודת פרך. ארץ בה שולט “מס` 1”. לנסות להיות אמיץ במעשים קטנים – לענוד תג. לדעת שיש אנשים שעשו דברים אמיצים הרבה יותר (4).  ויצאו ללא פגע, ועדיין לחשוש. הלא מדובר בארץ שאינה מקדשת את ערך חיי האדם, ותייר יכול בקלות “להיעלם” בדרום בורמה. לדעת שהמדיניות של המשטר הבורמזי היא על פי רוב להעניש דווקא את הבורמזים, על מעשים שעושים המערביים ועדיין לחשוש. פחד. ולא עשינו שום דבר אמיץ במיוחד.

אז למה אנחנו כותבים את כל זה עכשיו? הלא עברה יותר משנה מאז עזבנו את בורמה, עברו יותר משמונה חדשים מאז שבנו לארץ. מה מניע אותנו לכתוב דווקא עכשיו? היום נזכרנו בפחד. נזכרנו בו כששמענו על תייר-מערבי נוסף שנפצע אנושות (5). כשעשה מעשים של תמיכה בעם הפלסטיני ומחה נגד הכיבוש. תייר אמיץ הרבה יותר מאתנו שנכנס לאזור מלחמה, והלך די רחוק עם המחאה שלו. אנחנו חששנו שמא יגרשו אותנו מבורמה. שמא יטילו עלינו קנס, שמא יפריעו לנו לטייל. לכל היותר חששנו ממאסר. לא קינן בנו מעולם חשש אמיתי מפגיעה פיזית או מניסיון להרוג אותנו.  הידיעה הזאת ברדיו, נחתה עלינו כמו אגרוף, את שיקפה את התהומות אליהם הידרדרנו. כמי שחווה חוויה דומה מהצד השני של המתרס, הבנו פתאום איך אנחנו נתפשים בעיני אחרים ולמה הפכנו.

איננו חושבים שחייל צה”ל ניסה לפגוע בתיירים הללו בזדון. האצבע פשוט קלה מדי על ההדק, והרגל על הדוושה במקרה של רייצ`ל קורי. אבל מהמקום של התייר במדינה תחת שלטון צבאי, אנחנו מסוגלים היום לראות את הרגל שלוחצת חזק על הגז במורד המדרון התלול. לראות את הבולדוזר ששועט בדרך בורמה.



* הטקסט נכתב בפברואר 2005.

1.  בחרנו לכנות את ארצם של הבורמזים “בורמה”, למרות החלטתו של המשטר הצבאי לכנות אותה “מיאנמר”, ואולי דווקא בגלל זה.

2. הבורמזים זכו לעצמאות מידי הבריטים בשנת 1948. אביה של אנג סן סו צ`י, בוגיוק אנג סן, האיש שהוביל את בורמה לעצמאות, היה חבר טוב של בן גוריון, בן גוריון גם ביקר בבורמה, (ויש אומרים, ששם הוא למד לעמוד על הראש…).

3. הציפיות היו לשחרורה של אנג סן סו צ`י, לאור לחץ בין לאומי, או לכל הפחות לשחרורה כדי להשתתף בחגיגות, כך שהיה זה די מאכזב לבורמזים רבים שכל שהותר לעשות הוא לחגוג בסניף המפלגה.

4. תיירים ניסו בעבר להיכנס לאזורים בבורמה שאסורים למערביים, הן למטרות טיול, והן למטרות צילום של הזוועות שנעשות במחנות עבודת הכפייה.

5 זה התייר השלישי שנפגע מ”כוחותינו” בשבועות האחרונים. רייצ`ל קורי נדרסה למוות ע”י בולדוזר צה”לי כשניסתה להגן על בית פלשתיני מפני הריסה ותייר נוסף נפצע לפני זמן קצר.

כנראה שיעניין אותך גם: