ברק אובמה מרבה להתבטא אודות ההשראה שהוא מוצא בדמותו של אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים וסיום העבדות. גם שמו של הנשיא פרנקלין רוזוולט, מחולל ה”ניו-דיל”, אשר חילץ את ארצות הברית מהשפל הכלכלי הגדול, מוזכר לעתים קרובות כמקור השראה. ואולם, במקביל להשוואות ההיסטוריות הללו וההתרגשות הסוחפת את אמריקה והעולם לנוכח השבעתו של אובמה לנשיא, מרחפים באחרונה גם סימני שאלה מעל מידת מחוייבותו לשינוי. סימני השאלה האלה זכו להד ציבורי לאחר שאובמה מינה כמה חברי קבינט ויועצים כלכליים המזוהים דווקא עם עמדות שמרניות והתחזקו לאחר שהציג בחודש שעבר את תכניתו הכלכלית.
תכניתו של אובמה לחילוץ המשק האמריקאי מהמיתון כוללת השקעות בסך 825 מיליארד דולר בתשתיות ויצירת מקומות עבודה. סכום העתק הזה נשמע אמנם מבטיח, אבל כלכלנים דוגמת חתן פרס נובל, פול קרוגמן, מסבירים כי במצב הנוכחי מדובר בעצם בהשקעה נמוכה מדי, אשר אין בכוחה להניע את גלגלי הצמיחה. בנוסף, מתברר כי לא פחות מ-40% מהסכום הזה כלל אינם מיועדים לתשתיות אלא למימון הטבות מס, חלקן הגדול לתאגידים, וכי אובמה מבקש להותיר בשלב זה על כנן את ההטבות המפליגות במיסוי שהעניק ממשל בוש למאיון העליון. ביטול ההטבות הללו יכול היה לפנות מאות מיליארדי דולרים כבר כעת להשקעות חיוניות בתעסוקה ורווחה להן התחייב אובמה.
סימני השאלה לגבי מחוייבותו של אובמה לשינוי עלו גם כאשר תמך בתכניתו של הנשיא בוש להעניק סיוע ממשלתי לחברות הפיננסים שקרסו בשלהי השנה שעברה מבלי ללוות זאת בבקרה מספקת על פעילותן ובהעדר סיוע דומה לבעלי הבתים ופושטי הרגל ממעמד הביניים. עוד קודם לכן, במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, נקט אובמה את העמדות השמרניות ביותר מבין מתחריו בסוגיות כגון ביטוח בריאות ממלכתי ומדיניות פיסקלית. במהלך הקמפיין אף הסביר אובמה שמרכיב מרכזי בהבטחתו ל”שינוי” נוגע לתיקון שיח הפוליטי בוושינגטון וכי אם ייבחר יחתור לפשרה עם הרפובליקאים במרבית הסוגיות. כבר אז נטען, כי רתיעתו זו של אובמה מעימותים מובילה לכך שרבות מהבטחותיו לשינוי הן עמומות וסופן להסתיים בקול ענות חלושה.
דומה אפוא שאובמה מעדיף לבסס את תדמיתו כמאחד בין ימין לשמאל על פני הובלת רפורמה אמיתית. בעוד שניתן לראות את הטעם שבכך בעיתות של שקט ושגשוג, עולה החשש כי בעידן של מלחמה ומיתון הדבר עלולה להוביל להססנות ומשכך להעמיק את המשבר העמוק בו מצויה כעת ארצות הברית. ההיסטוריה מלמדת שבמצב כזה עשוי אובמה לשלם גם מחיר פוליטי כבד: כשם שהאכזבה מג`ימי קרטר העלתה לשלטון את רונלד רייגן בשנות ה-80` והאכזבה מביל קלינטון הובילה לאובדן הרוב הדמוקרטי בקונגרס בשנות ה-90`, כך עלולה האכזבה מאובמה להביא לעלייתם מחדש של פוליטיקאים נוסח בוש. אם לא יגבה אפוא אובמה את מסר השינוי במעשים, הוא עלול למצוא את עצמו בשורה אחת לא עם לינקולן ורווזולט אלא עם אותם נשיאים אשר החלישו את אמריקה ונדחקו בעצמם לשולי ההיסטוריה.