"האשכנזים" – מופע אימה או סרט תיעודי?

ביום חמישי התקיים המפגש השני בסדרה. כך נכתב על אודותיו בפרסומים: “הוצאת עם עובד, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ועלמא מכללה עברית מזמינים לשני מפגשים בהם נבחן שאלות של זהות – ישראלית ויהודית, אשכנזים ומזרחית – מזוויות מבט שונות… במפגש השני נקרין את סרטם התיעודי של דני דותן ודליה מבורך “האשכנזים”, העוסק בקבוצת צעירים ישראלים, שמבקשים לחזור אל שורשיהם האירופאים בתנועת נגד לכור ההיתוך ששלל מהם את זהותם האשכנזית. לאחר הסרט נדון במשמעותה של הזהות האשכנזית במזרח התיכון, ובגעגועים לתרבות שנמחקה באירופה.”

הסרט “האשכנזים” הוקרן זה מכבר בטלוויזיה, וזכה לגל של תגובות – חלקן לא מאוד אוהדות. הסרט מתמקד בשורה של צעירים תל-אביבים מעודכנים, רובם גברים, המבקשים לנסח מחדש את הזהות האשכנזית. באופן לא מפתיע, חלק מהדוברים משעין את התרבות האשכנזית העשירה דווקא על שלילת האחר המזרחי. האשכנזיות, למקרה שלא ידעתם, היא כל מה שמזרחיות היא לא – היינו: לא לבנטינית, לא אלימה, לא כוחנית ולא גסה. אצל האשכנזים ישנים כל יום בצהריים, אוכלים כופתאות גבינה, ובאופן כללי מתנהלים בתרבותיות מופלגת. תכונה זו, למרבה הצער, לא מאפיינת את יוצרי הסרט. דיונים באינטרנט, בתכניות אקטואליה של הערוץ הראשון והערוץ השני – דבר לא הכין את הנוכחים באולם לטראומה הקיבוצית שהתרחשה בחלל התרבותי שסיפקה מכללת עלמא, מתוך כוונה ראויה לקיים דיון בנושא מרתק זה.

את אולם הספרייה ב`עלמא מכללה עברית` גדשו עשרות נשים ואנשים, שהגיעו כדי לצפות בסרט ולהשתתף בדיון בהנחיית עמרי הרצוג ובהשתתפות הבמאים דני דותן ודליה מבורך והסוציולוגית דליה מרקוביץ`. עם סיום הסרט פנה המנחה תחילה ליוצריו. דותן, תוך שהוא מתעלם באלגנטיות מפוקפקת משאלת המנחה, פתח והציג את עצמו ואת דליה מבורך, זוגתו לחיים ולעשייה הקולנועית. במשך דקות ארוכות מנה סרטים נוספים שלהם, ואף פרש את המשנה הסוציולוגית-תרבותית שלו, לפיה אין מזרחים או אשכנזים. לשיטתו, כמו שג`קי לוי לא יזוהה בטריפולי כטריפוליטאי, כך הוא עצמו (דותן) כבר אינו אשכנזי. “אבא שלי דיבר 12 שפות. הוא לא רצה שאני אהיה אירופאי, הוא רצה שאהיה בן הארץ הזו, מהאדמה הזו”. עד כאן הכול לכאורה טוב ויפה. אך בשלב הזה העזה דליה מרקוביץ` להתחיל ולומר דבר או שניים על פרויקט מחיקת הזיכרון עליו נבנתה הזהות הלאומית המקומית, ועל עמדת הדוברים בסרט מהם ציפתה כי יעסקו בזהותם האבודה ולא… גם אנחנו חשבנו שמגיע לה להשלים את המשפט, אלא ששניות לאחר שהחלה לדבר, התנפלה עליה דליה מבורך בצרחות והטיחה בה: “אז היו לך ציפיות! את מי מעניינות הציפיות שלך? מי את בכלל?” מכאן הלך הערב והתדרדר במהירות, לנגד עיניהם המשתוממות של הקהל הרב. דותן הרעים בקולו, ולא אפשר לאיש לומר דבר פרשנות, מאחר שלדידו יש לשפוט את הסרט אך ורק בכלים אסתטיים. העלבונות והגידופים לא אחרו לבוא: “את באה עם הנרטיב המטומטם שלך” אמרה היוצרת הדגולה מבורך לדליה מרקוביץ`; “מה אתה מתערב  בכלל? הרי ישנת כל הסרט!” צעקה מבורך על איש שחיווה דעתו והסכים עם הביקורת של מרקוביץ`. כל זה מבלי שהוזכר ולו פעם אחת המושג “רב תרבותיות”.

כשניסה עמרי הרצוג להחזיר את המושכות לידיו, ולאפשר לדליה מרקוביץ` לומר כמה מילים על הסרט, החל דותן לקטוע אותה שוב באלימות, בשלב הזה אמרה מבורך בפטרונות לבן זוגה: “תן לה, תן לה שתדבר את השטויות שלה”. קבוצה גדולה של אנשים קמה במחאה ועזבה את האולם והחמיצה את המשכו האלים של הערב. יוצרי הסרט לא התרגשו מנטישת הקהל, כמו גם ממספר ניסיונות של אנשים מן הקהל לדבר על ליבם, ולאפשר לדיון להתקיים בצורה תרבותית ומכובדת. לאחר שהחלו לעלוב גם בקהל, ומשנעשה ברור כי לא ניתן לנהל עם דותן ומבורך שום דיאלוג, הכריז עמרי הרצוג על סיום ה”דיון”.

הקהל המאוכזב והכועס התגודד עוד דקות ארוכות בדרך החוצה, רבים ניגשו לדליה מרקוביץ` וביטאו רגשות השתתפות. אחרים, שהשתרכו מאחור, זכו לשמוע את דני דותן נוזף במארגני הערב, מטיח האשמות וחרפות ואף צועק: “דליה רבינוביץ` היא פרחה” (מרקוביץ`, רבינוביץ`, מה זה משנה, כל האשכנזים הם אותו הדבר).

חשוב לציין כי הסרט מומן בין היתר על ידי הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה וקרן אבי חי. קרן אבי חי, על מנת לסבר את האוזן, היא קרן פרטית ששמה לה למטרה לעודד ולטפח יחסי הבנה, רגישות וזיקה הדדית בין יהודים מכל הזרמים והגישות למסורת. הקרן נודעה בעיקר באוסף של פעולות שהתקיימו תחת הכותרת “צו פיוס” שמטרתן יצירת הבנה הדדית בקרב יהודים בישראל. לו היו חברי הקרן נוכחים באולם, היו ודאי משתוממים על העמדה האלימה והבלתי דיאלוגית שהפגינו היוצרים, שפיוס וקרוּב לבבות כה רחוקים מליבם.