“משכנתי את הבית, משכנתי את האוטו, משכנתי את הרהיטים, המחשב האישי, הטלוויזיה, הווידאו, המקרר, המיקרו, משכנתי את קרן הפנסיה, את ביטוח החיים ואת ביטוח הדירה. לא נשאר לי יותר מה למשכן. ממילא לקחו לי את הכל…מה בעצם נשאר לך למשכן? שאל המשכונאי בתמיהה. את עצמי, השבתי ביאוש”.
לא. אין מדובר בעוד כרוניקה עיתונאית המדווחת על עוד אומלל שנמעך בצבת כוחות השוק העכשוויים בעקבות קריסת המערכות הכלכליות, אלא בחסר בית ספרותי שמצטרף בתזמון מדויק אל אלפי המפוטרים החדשים, שחלקם יגיע מן הסתם אל הרחוב. קשה להאמין שירון אביטוב, מחבר “הומלס” (הוצאת כרמל, 2008), צפה את התמוטטות שוק הסאב פריים באמריקה ואת אפקט הדומינו שייגרם לכלכלות העולם. בהסתמך על הכרות רבת שנים עם המחבר, ידוע לי שבכלכלה הוא לא מבין גדול, אבל את הנעשה בביבי המדרכות של הערים הגדולות ואת מגוון חסרי הבית המאכלסים אותם הוא מכיר היטב אחרי שחרש אותן לאורכן ולרוחבן, מהפבלות של ריאו דה ז`נרו, דרך השווקים של סנטיגו דל קובה עד הסימטאות של קיטו וערי השדה של אקוודור. הגלוי הנאות מחייב לומר כי לפני שנים חצינו ביחד את קובה לאורכה. אחת התמונות שנותרו בזכרוני מאז קשורה למקבצי הנדבות הקובניים, הפזורים ברחבי הערים באופן לא ליגאלי, שכן “גן העדן” הקובני לא מכיר בקיומם, אך המציאות חזקה, כידוע, מכל שיטה חברתית. ירון אביטוב, לא פסח על אחד מהם והקפיד לתקוע בידיו של כל הומלס אותנטי מטבע עובר לסוחר.
באחד מביקוריו האחרונים בארץ, כשחזר משהות ארוכה בחו”ל, מספר אביטוב באחרית דבר, הוא נדהם מכמות דרי הרחוב שבה נתקל. אולי הם היו הסנוניות שבישרו על המשבר הגדול שעוד יבוא. כך, בתזמון מקרי, אך מושלם, יצא לאור רומן סיפורים סוריאליסטי זה, המתאר את עלילותיו של חסר בית, שנזרק מסיטואציה מטורפת אחת לאחרת בתוך עולם גלובלי חזירי וחסר מעצורים, שבו רק הדמיון המשתולל של המחבר, שמותח את גבולות המציאות למרחבי תודעה חדשים, חזק מכוחות השוק. האני של אביטוב הוא ההומלס הנע ממצב ביש אחד למשנהו כשהוא מייצר בעזרת דמיונו המוטרף פתרונות דיור אלטרנטיביים בלילות הקור והבדידות. במציאות חסרי הבית המוטלים על המדרכות או בגנים הציבוריים כמעט ואינם מורגשים. הם לא יותר מחפצים ישנים, חסרי ערך, שקופים. אביטוב מצליח להפוך את ההומלס שלו לחפץ של ממש. טכניקת ההחפצה מעניקה לחסר הבית כוח הישרדות דמיוני, הנה הוא קופץ לתוך האסלה ונשאב פנימה אל תוך הביוב, שם יעביר את הלילה בין גושישי הצואה, הנטושים וזנוחים בעצמם. לילות אחרים הוא מבלה מכורבל בתוך המקרר הישן, או בתיבת הדואר. הקנסות, החובות וההודעות ממשרד הפנים יגיעו אליו הישר לביתו החדש. הדיור הזמני הבא שלו יהיה על מדף במשרד לשמירת חפצים ואח”כ בתוך חפיסת תרופות, בקופסת סרדינים, בתוך בית מנורה, בשובך יונים, במכונת כביסה, בהר של זבל, על רפסודה בים, בתוך רחם של לוויתנה, בתוך תוף, בתוך מכשיר טלפון נייד, במזוודה, בתוך ארובה. לאחר שצפיפות חסרי הבית ברחובות הפכה בלתי נסבלת, שימש במשך חודש דחליל. “ניצבתי זקוף, מתריס כלפי השמיים: שמיים בקשו רחמים עלי!” מעל לכל מרחפת ההומלסיות כמצב קיומי מתריס עד לשיא הדמיוני המפר את חוקי הפנטסיה עצמם. כמו בגלגול הקפקאי של גריגור סמסא גם ההומלס העברי של אביטוב משנה את מצב הצבירה שלו ומפסיק להיות אדם בסופו של דבר. הוא מתכלב. במובן מסוים כל הומלס מפסיק להיות אדם, רוצה אביטוב לומר.
גם בספריו הקודמים מטפל ירון אביטוב בנדחי החברה, נוודים, משוטטים, באסטיונרים, עבריינים וחולי נפש. “הסתכלות”, “פתק מאמא”, “אדון הסליחות”, “האורות של מיאמי” ואחרים זכו לשבחי הביקורת ולפרסים, ביניהם פרס ראש הממשלה לספרות. ה”הומלס” שלו רצוף באבני דרך, הרומזים על הבית שהיה פעם שלו; בית אמא ומכונת התפירה הישנה, חוף הים של חיפה והרפתקאות אהבה חולפות בארץ מולדתו. שנים רבות שהוא חי מעבר לאוקיינוס, מין נווד נצחי, חסר בית מבחירה, שמחפש את הבית שאותו הוא יודע שלא ימצא אף פעם. ההומלס הוא כל אדם, שבאמצע חייו נזרק לרחוב ונאלץ להמציא שם את עצמו מחדש, אומרת עורכת כתב היד שלו, יעל ישראל. “הומלס הוא מורד, מאהב ומשורר הרחוב. הומלס הוא האני האבוד והחרד שמצוי בכל אחד מאיתנו, הפוחדים שניזרק, שלא ירצו בנו עוד, שלא יאהבו אותנו, שינטשו אותנו”.
הומלס בפוטנציה הוא כל אחד מאיתנו.
* ירון אביטוב: “הומלס”. הוצאת כרמל, 2008 (208 עמודים). פרק מתוך הרומן “הומלס” אפשר לקרוא באתר של ירון אביטוב לחצו כאן יזהר באר הוא מנכ”ל “קשב-מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל”