אתמול קרה דבר מעניין בישראל שתום שגב מכנה אותו המכה ה- 83 הבוקר ב”הארץ”. הוא מתאר את אותו ניצול שואה שקיבל 80 מלקות ממפקד מחנה ריכוז, הגיע לישראל פגש את אי האמון של הממסד הקולט ועכשיו קיבל מלקה נוספת – ההחלטה כי כניצול שואה הוא זכאי ל- 83 שקלים נוספים בחודש.
מבחינתנו כנאבקים למען מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית בישראל למכה ה- 83 יש תפקיד מבאר חשוב מבחינה מהותה של הדמוקרטיה הישראלית ויותר מכך, מבחינת הסיכוי שמאבק ציבורי יוכל להניב פירות בדמותה של מדיניות ציבורית כזו או אחרת.
המאבק למען זכותם של ניצולי שואה להיות מוגנים מרעב ומעוני, לבש בישראל צורה של קונצנזוס רחב ביותר. רבים מחברי הכנסת, רבים מחברי הממשלה ביניהם שר הרווחה ושר התמ”ת, שדרני רדיו, עיתונאים, וקבוצות רחבות באוכלוסיה שותפים לקונצנזוס לפיו ניצולי שואה צריכים להיות מוגנים מרעב ומעוני. קונצנזוס זה לא הולך אל מעבר לקבוצה הספציפית הזו וקשישים אחרים כן יכולים להיות חשופים לרעב ולעוני אבל זה לא נושא הדיון כרגע. אם הקשישים הסובלים את השפלותיו של העוני הם ניצולי שואה – הדבר אינו מתיישב עם הנחות יסוד אידאולוגיות מרכזיות לחברה ולתרבות בישראל ומכאן הקונצנזוס הרחב.
ראש הממשלה, אהוד אולמרט, התבטא בעצמו בענין. הוא דיבר על דחיפות הענין מספר פעמים. נתן זהבי הקפיד להשמיע את דברי ההתחייבות של ראש הממשלה לסוגיה כמעט בכל יום בתוכניתו ברדיו 103, רדיו ללא הפסקה. מבחינת ההתייצבות של עמותות שונות לטובת הסוגיה, התייצבותם של עורכי דין ואפילו מעריב, לטובת הענין, כמעט אין סוגייה שיכולה להתחרות בהתארגנות הציבורית הרחבה ביחס לזו. נדמה לי, ששום מאבק להגנה על עובדים או על נזקקים ונתמכים בחברה הישראלית לא יזכה עוד לעולם לרמה כזו של קונצנזוס רחב ומקיף. השיח הציבורי לא פגש שום התנגדות לזכאותם; לא הפחיתו ממנה ולא שלחו אותם לעבוד. ההסכמה מלאה – ניצולי שואה צריכים להיות מסוגלים לרכוש את צרכיהם בכספי המדינה.
למרות כל האמור, כל המהלך הציבורי הסוחף הזה הניב תוצאה עלובה – 83 שקלים לחודש. המכה ה- 83.
מסקנה אחת שאפשר להסיק מכל האמור היא שבישראל אין שום משמעות לשיח הציבורי, למחאה ציבורית ולעשייה ציבורית – מילים אינספור נאמרות ובשורה התחתונה, המדיניות הציבורית המתעצבת משחררת את עצמה מכל התייחסות רצינית להעדפה הערכית אותה מבטא הציבור. גם כאשר יושבות וועדות ומנסחות בצורה מקצועית ורצינית את המדיניות הציבורית ההולמת – כפי שעשתה במקרה הנדון , ועדת איצקוביץ, בפועל הציבור לא קיים וערכיו לא נלקחים בחשבון כאשר האוצר מנסח את המדיניות הציבורית הרצויה במונחים התואמים את ערכיו. כיצד יתכן? כיצד אפשרי הדבר – שיהיה פער כזה בין המילים, בין השיח שמייצרים המומחים, אותו שיח שהפוסט-סטרוקטורליסטים אוהבים לומר עליו שהוא מעצב מציאות, לבין המדיניות המתנסחת בפועל.
אבל לא זה השימוש שאני מציעה לעשות באירוע המעניין הזה. אני מציעה לנצל אותו במקום זאת לדיון המתמשך שמתנהל ביני לבין אנשים שונים בעניין מי מפעיל את מי. האם לאוצר יש כוח התנהלות עצמאי? האם הוא כפוף למרותה של הממשלה? האם הממשלה כפופה למרותו? בזמנו ציטטתי כאן את בייגה שוחט מסביר שהאוצר כופה על הממשלה ועל הכנסת את התקציב ואחרים הגיבו ואמרו, לא, פקידי האוצר לא יכולים לכפות על הממשלה ועל הכנסת – זו הממשלה שמתחמקת מעבודתה – אז בואו נבחן רגע את האירוע הזה ובואו נראה איך הוא מאיר עבורנו את סוגיית כוחה של פקידות האוצר ואת סוגיית הזהות של המפעילים אותה.
אפתח ואשתף אתכם בדברים שאמר ח”כ כחלון אתמול לגבי גזית בענין. שואל אותו גבי גזית “אז מי מונע את הזכאות”? עונה לו כחלון אחרי שהסביר כיצד שונה הנוסח בחוק בכדי לעקר את האפשרות לתמוך בניצולי השואה, “דיברתי עם סגן החשב הכללי והוא הסביר לי שהתפקיד שלו זה לבלום”. ואז גבי גזית שואל: “אבל איך הוא יכול לבלום אם כל הממשלה בעד התמיכה?” עונה כחלון, “לא, לא, אני לא מאמין בגישה הזו שלפקידות האוצר יש כוח, סך הכל לכל פקיד יש ממונה, והממונה יכול היה לפטר אותו וגם הממשלה היתה יכולה לפטר אותו”. כל זה היה בבוקר לפני הישיבה בה דנו בסוגיה ולפני שבושת 83 השקלים התפרסמה.
אז מה קרה בישיבה ההיא?
בכדי להבין מה קרה בישיבה אני מוכרחה לחזור ולהסביר מה שממן ורוזנהק מסבירים בעבודתם המדהימה על התהליך ההיסטורי שבו התבססה עצמאותו של בנק ישראל שהוא ההסבר ההיסטורי המוסדי לכפיפותו של משרד האוצר הישראלי – בלי קשר לפקידים ספציפיים בתוכו – למשרד האוצר האמריקאי. ולא הייתי קופצת עליכם ומטרידה אתכם ככה בהשתלטותו של מה שמכונה ה- Washington Consensus אלמלא הייתי קוראת מאמר נוסף על צ`ילה שמסביר בדיוק איך ההפיכה הצבאית נגד משטרו של איינדה נוצלה על-ידי הממשל האמריקאי בכדי לקדם בצ`ילה את אותה מדיניות הרסנית בדיוק שמשרד האוצר הישראלי מקדם אצלנו. והנה ההפנייה למאמר שאשלח כמובן למי שיבקש
Tomic, Patricia, Ricardo Trumper, and H. Rodrigo Dattwyler. 2006. “Manufacturing Modernity: Cleaning, Dirt, and Neoliberalism in Chile.” Antipode 38(3):508-529.
אז מ מהו התהליך ומה קורה:
ובכן ובכן, כמו שמסבירים ממן ורוזנהק, משרד האוצר הפך ב- 1980 להיות הזרוע המבצעת של משרד האוצר האמריקאי בישראל והוא לוקח על עצמו את תפקיד הבלימה של כל מה שהוא צורך מקומי לטובת קידום כל מה שהוא צורך או העדפה אמריקאית. כיצד קונספירציה כזו יכולה לעבוד? היא פועלת בעזרת תוכניות הכשרה מפורטות. כלכלני האוצר, הצעירים כמו הבכירים, נוסעים תדיר לסמינרים בארצות הברית בהם הם נחשפים לחשיבה כלכלית מכוונת “צמיחה” במשמעותה האמריקאית המוצגת בפניהם כמדעית. בתוך כדי התהליך, הם מטופחים מאד, וזהותם המקצועית הופכת להיות מזוהה עם המחויבות שלהם לדחוק הצידה כל מה שיכולות להיות לו משמעויות מקומיות של הוצאות מדינה. בדרך זו, הממשל האמריקאי לא צריך לפקח מקרוב על הנעשה – תהליכי הפרופסיונליזציה עובדים עבורו. הגאווה המקצועית היא המכשיר המגויס בתהליך. כעת, מה בכל זאת מתרחש במפגש הישיר בין נציגי האוצר לבין נניח ראש הממשלה והשרים? ובכלל ממן ורוזנהק מסבירים את התפקיד שיש למונח “משבר” בהקשר זה. כל מה שאינו מתיישב עם המדיניות האמריקאית מוצג בדיאלוג כמזמין חזרה למשבר ההתנהלות המדינתית של תחילת שנות ה- 80. כל הוצאה מוצגת על בסיס האיום שיש בה בחזרה לאינפלציה ולשיעורי גרעון גדולים וכיו”ב. מיהו השר שירצה להיות אשם בחזרה למדיניות ארידור? אין כזה. וכך סיסמאות כלכליות ציניות שאין להן שום אחיזה בנתונים, משמשות את ההכפפה של הסדר הפוליטי להגיון הכלכלי המופעל על-ידי אמריקאים. זה פשוט, זה פשטני, אבל יש לזה כוח הסבר יחיד בעוצמתו.
הא האם נישבתי סופית בתיאוריית קונספירציה שטחית וחד מימדית? יתכן, יחד עם זאת כרגע, אין בידי כל הסבר אלטרנטיבי משכנע יותר לפער האדיר בין הלחץ הציבורי המשמעותי שהיה בסוגיית ניצולי השואה לבין אפס השפעתו על המדיניות הציבורית שהתנסחה אמש. אני מזמינה את בעלי ההסברים המורכבים יותר להציגם. מי יודע, אולי אשתכנע שאין המדובר בדיקטטורה אמריקאית. אם בכל זאת מישהו מוכן לקבל את סברת השליטה האמריקאית במדיניות הציבורית בישראל, הוא צריך להשתתף גם במסקנה – רק מאבק גלוי נגד הלגיטימציה של פקידות האוצר ופעולתה – יכול להזיז משהו בחיים הפוליטיים בישראל.