הערת פתיחה מסה זו נכתבה במקורה על פי בקשת המרכז לחקר ישראל על שם יצחק רבין. המאמר עבר את שלבי העריכה האקדמית והלשונית שם ואושר רשמית לפרסום. למרבה האכזבה והתדהמה המרכז הודיעני ממש זמן קצר לפני הפרסום כי הספר כולו בו עתידים היו להתפרסם מאמרים בעד ונגד סרבנות, לא יצא לאור וכי הכותבים רשאים לפרסם מאמריהם במסגרת אחרת. אני סבור כי אסור שקולות התומכים באקט דמוקרטי זה של סרבנות כמתואר במסה, יושתקו, ועל כן בחרתי לפרסם המאמר כלשונו מעל דפי האינטרנט. חשוב לציין כי כל האמור במסה אקדמאית זו הוא למטרות דיון אקדמי אוניברסיטאי בלבד, ואין במאמר משום כל קריאה אחרת. כל האמור במסה זו הוא על אחריותי המלאה בלבד .
בניגוד לדעה הרווחת בוויכוחים ציבוריים ואפילו באכסדרה האקדמית, הדין בישראל מכיר כי בהתקיים נסיבות מסוימות, מתקיימת חובת אי ציות לחוק בגין פקודה בלתי חוקית בעליל. יתר על כן, בתנאים מסוימים הדין בישראל גם מעניק פטור מלא, אישי או קבוצתי, משירות בצבא מנימוקי מצפון, למשל לבנות המנהלות אורח חיים דתי על פי הצהרתן. באופן אבסורדי, לעומת זאת, ובאופן תמוה ובלתי צודק, המשפט בישראל מסרב להכיר בסרבנות פוליטית לשרת בצבא, אפילו זו מנומקת בטעמי מצפון לעילא ולעילא. למעשה, בכך הדין מסרב להכיר בחירותו של חייל לבחור בנסיבות הראויות לסכן את חייו סכנה ממשית ואפילו להקריבם .
הבה נתבונן היטב בחוסר הגיונו המוחלט של המצב השורר בישראל, והשונה לא במעט מן המקובל ברוב הדמוקרטיות המערביות, גם כשאלה היו נתונות בתקופות של מלחמה. שירות בצבא הוא עניין מסוכן, לכל הדעות, וחיילים בשירות קרבי אמורים לדעת כי חייהם בסכנה ממשית וקרובה. בעת השירות הצבאי מאיימת סכנה על ערך החיים כערך עליון, וההצדקה היחידה לפגיעה בערך זה היא הצלת חיים נוכח סכנה חמורה ובלתי נמנעת. אין חולקים על כך כי מידת הרלוונטיות של השטחים, שנכבשו במלחמת ,1967 לקיומה של מדינת ישראל שנויה במחלוקת של ממש הן בקרב הציבור הרחב, הן במפלגות, ואפילו בקרב מפלגת השלטון ובממשלה עצמה. שליטתה של ישראל באוכלוסייה אזרחית ,שרובה אינו חמוש, מוסיפה רבות לדילמות המוסריות הקשות, שרק עיוור נפשית לא יכירן. האם ניתן לשלול מחייל או מחיילת את הזכות לפקפק במידת החובה שלהם להקריב את חייהם שלהם למען מטרות פוליטיות, שספק אם הן קשורות לקיומו של הקולקטיב? שלילת הזכות מחייל או מחיילת לסרב לשרת שירות צבאי בשטחים אינה עומדת ולו בתנאי היסודי של אמנה חברתית הגונה בין המדינה לבין כל אזרח מאזרחיה. חשוב לציין כי תנועת הסרבנות שבה ומדגישה כי אנשיה מוכנים להילחם למען קיום המדינה ,כפי שרבים מהם כבר עשו בעבר. הסרבנים מוכנים להגן בגופם שלהם על קיום המדינה, בעוד האחרונה אינה מכבדת את זכותם שלהם שלא להקריב את חייהם בניגוד למצפונם .
אך גם אם נניח – לצורך התבוננות נוספת – כי יש ספק בטענה הראשונה בזכות החירות שלא לציית, קשה להתעלם מן המצב המיוחד השורר כיום בשטחים הכבושים. כפי שמתעדים סרבני השירות בזיכרונותיהם ובדיוניהם, הם נקלעים לדילמות מוסריות קשות, בין השאר בשל אירועים כגון סגר מוחלט בשטחים, הריסת בתים והפקעות קרקעות, או אי הענקת עזרה רפואית חיונית לתושבים המקומיים. קשה להבין איזה עיקרון מוסרי או משפטי דמוקרטי מאפשר למדינה לכפות על חייליה עיוורון מוסרי במקום שבו הם רואים לנגד עיניהם ממש – ואף מתבקשים לבצע בעצמם – פגיעות קשות בחייהם של בני ובנות האוכלוסייה המקומית החיה בתנאי כיבוש. יתרה מזו, מדהים ביותר להיווכח כי המשפט בישראל מכיר בטעמי מצפון של בנות דתיות או של בחורי ישיבות, שלא לשרת בצבא ולו גם יום אחד, אך מסרב להכיר במצפונם של מיטב לוחמי צה”ל – צנחנים, חיילי שריון, חיילי חי”ר, חיילי נח”ל, טייסים ועוד. המדינה בחרה לראות בהם את מיטב הנוער העברי, הפקידה בידיהם את גורלנו ואת גורל ילדינו, אך בה בעת היא מסרבת להכיר במצפונם. וכאילו אין די באלה כדי להצדיק את בקשת הלוחמים כי לא יכפו עליהם לפעול בניגוד למצפונם, הרי יש במצב המשפטי הקיים גם אפליה חמורה. זרוע אחת של שלטון החוק שולחת למאסר לוחמים שכבר שירתו שירות פעיל ארוך ומסוכן, ואף מוכנים ורוצים להמשיך ולשרת בצבא ,והזרוע האחרת מעניקה דחייה מלאה משירות צבאי, שסופה פטור, לבחורי ישיבות לכאורה, שלא מעטים מהם עובדים בסתר למחייתם. אגב, לדעתי, בהתבסס על תיאוריה דמוקרטית יש מקום לשקול ברצינות פטור מלא לבחורי ישיבות, אך איני מכיר נימוק טוב להפליה בינם לבין סרבני השירות הצבאי בשטחים .
משום כך, פסיקותיו של בית המשפט העליון שדחו עתירות של סרבני שירות צבאי היו מוטעות. קצרה היריעה לנתח במסה קצרה זו את הנימוקים המשפטיים השגויים לדעתי. אסתפק כאן בהערה כי נימוק מרכזי בפסקי הדין הוא, כי הצבא לא יוכל לתפקד אם חייל, מטעמיו הוא, לא יציית לפקודות הצבא ולצווי שר הביטחון. שיקול מדיניות כזה המופיע בפסיקה מוטעה על פי אמות המידה של משטר דמוקרטי. צבא טוב הוא צבא המגלה גמישות מרבית והמונע מחייליו קונפליקט חסר פתרון בין מצפונם לבין הפקודות שעליהם למלא. אדרבה , אם רבים מן החיילים מגיעים לידי כך שאין הם רוצים במדיניות מסוימת, סימן הוא כי המדיניות פגומה וכי ראוי לשנותה. אם מצד אחר מספרם של החיילים המסרבים מועט ודאי הוא כי אין בסיס לטענה כאילו הסרבנות מסכנת את תפקודו של הצבא .
ניתן לטעון כי בפני החיילים אפשרויות מחאה אחרות בעודם בבגדים אזרחיים, כגון – מחאה באמצעות הפגנות. אך סרבנות במדים היא מחאה לגיטימית לא פחות שכן היא מפגינה בעליל את העובדה כי האתוס הביטחוני והצבאי אינו אחיד וכי החיילים אינם אוטומטים המבצעים את תפקידם ללא שיקול דעת מוסרי. קל וחומר כאשר הממשלה, כל ממשלה, מצדיקה מדיניות בטענה כי היא הכרח בטחוני וצבאי חסר אלטרנטיבות. דווקא אז יש חשיבות דמוקרטית ליכולתם של חיילים המסכנים חייהם להשמיע את קולם ולמצות את חירותם. שלילת חירותו של החייל או פגיעה קשה בה, בשמו של חוק יבש, אינה מעידה על שלטון חוק כי אם על חוק השלטון. לכן, חייב לחול שינוי במדיניות המשפט הישראלי; יש להכיר ב ” סרבנות ” כחירות של שיקול הדעת. כבודו של החייל וחירותו הם הבסיס המשפטי הראוי לשינוי ההלכה הקיימת כיום בישראל.
קוראי מסה זו עדיין עשויים לתמוה אם יוכל הצבא לתפקד כאשר כל חייל מחייליו, על פי טענה היפותטית, יחליט על פי צו מצפונו כיצד ינהג. צבא מצפוני כזה אכן ייטיב לתפקד כאשר תרחף סכנה של ממש על קיום המדינה, והואֵ יאלץ להתמודד עם מצפונם של החיילים בכל מצב אחר. אין ספק אמנם שהצבא חייב להיות גוף המקצועיות והמשמעת הם נר לרגליו, אך אין הדבר סותר את החירות להימנע מפגיעות קשות במצפון חייליו. כבר למדנו ממלחמות ישראל כי תנאי לניצחון צבאי היא מוטיבציה גבוהה של החיילים והסכמתם ליעדי המלחמה. ואשר לשאלה האם לא יהפוך צבא מצפוני כזה לצבא פוליטי, התשובה הנחרצת לכך היא כי צבא המתחשב במצפון חייליו אינו פוליטי יותר מצבא הכובש מצפון זה .
*גד ברזילי הוא פרופסור חבר למדע המדינה ומשפטן בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל – אביב. לאחרונה התפרסם ספרו :
Gad Barzilai, Communities and Law: Politics and Cultures of Legal Identities, University of Michigan Press, 2003.