הטרגדיה של הסברים פשטניים
מה שמעניין בזכייה של אלינור אוסטרום ואוליבר ווליאמסון בפרס נובל לכלכלה השנה, היא שעבודותיהם מערערים על הנחות היסוד של האורתודוכסיה של הכלכלה הניאו קלאסית, על תיזת השוק החופשי היעיל שבו אנשים מונחים על ידי אינטרס עצמי ופועלים באופן רציונאלי מושלם. חוקרים שהסבריהם לא מתבססים אך ורק על מודלים תיאורטיים מופשטים אלא על שילוב תיאוריה עם מחקר אמפירי מבוסס ומגוון מאד. מעניינת במיוחד היא עבודתה של אלינור אוסטרום, האשה הראשונה שזכתבה בפרס שאינה מגדירה את עצמה ככלכלנית אלא כחוקרת מדע המדינה.
עבודתה של אוסטרום עוסקת במחקר אמפירי אודות פתרון בעיות של ניהול נכסים ציבוריים משותפים. סיכום מעניין לעבודה שלה מציג הנרי פארל, איש מדע המדינה וסטודנט שלה לשעבר באתר crookedtimber, עבודתה לדבריו, אוסטרום מתארת כיצד אנשים יכולים לפתור בעיות של ניהול נכסים ציבוריים משותפים כגון מאגרי מים, יערות ודייג. עבודתה, הוא כותב, היא תמיכה במחקר שדה אמפירי רב שנים ומדוקדק שאינו מבוסס על מודלים תיאורטיים פשטניים וטכניקות סטטיסטיות נוצצות.
עבודתה של אוסטרום היא הפרכה של אחד המאמרים המשפיעים ביותר בעד משטר של בעלות פרטית ונגד משטר של בעלות משותפת. זהו מאמרו המפורסם של האקולוג גארט הרדין (Hardin) משנת 1968, בכתב העת Science – “הטרגדיה של השטחים המשותפים”. עליו כתבתי באחד הפרקים של “תיאוריות של צדק חברתי”.
הרדין מתאר משטר שבו הקרקע מוחזקת במשותף לשימוש הכול. לטענת הרדין, במשטר קרקע כזה, במצב שבו השטח משותף, אין תמריץ להשקיע בטיוב הקרקע ובפיתוחה, כיוון שההשקעה בקרקע אינה מבטיחה כי אדם שעבד והשקיע מאמצים בעיבודה אכן יזכה בפֵירות המאמצים הללו. מדוע להשקיע זמן ומאמץ בגידול חיטה, כאשר אחרים יכולים לקצור אותה? יש טעם להשקיע בקרקע רק אם קיימים אמצעים למנוע מהאחרים – “נוסעים חופשיים” (free riders) – שלא תרמו בעבודתם לגידול החיטה, ליהנות מפֵירות עבודתי. במשטר מקרקעין של שטחים משותפים אין זה רציונלי להשקיע בקרקע. לכן, המהלך הרציונלי שצריך לאמץ כל אחד מהמשתמשים, במצב שבו מספר המשתמשים בקרקע גדול מיכולת הקרקע לספק את צורכי כולם, הוא לנצל את הקרקע ניצול מקסימלי לתועלתו הפרטית, כיוון שאם הוא לא יעשה זאת, אחרים יעשו זאת. אין טעם לנהוג באחריות כאשר אחרים אינם נוהגים כך. התוצאה ממצב שבו כל אחד מנצל את הקרקע ניצול מקסימלי ואיש אינו משקיע בטיובה, תהיה ניצול יתר של קרקע לא מטויבת, מה שיביא להידרדרות הקרקע שלא תוכל עוד לספק את צורכיהם של אלה התלויים בה.
הדרך למנוע את “הטרגדיה של השטחים המשותפים” ולגרום לפיתוחם, היא להחליף את משטר הבעלות המשותפת במשטר של בעלות פרטית. משטר של בעלות פרטית על הקרקע ייטיב את מצבם של בעלי הקרקע וגם את מצבם של אלה שייוותרו בלא בעלות על הקרקע. הסיבה היא, שבמצב של שטחים משותפים, מצב של דלדול חקלאי שבו איש אינו משקיע מאמצים בעיבוד הקרקע ובטיובה, אנשים צריכים להסתפק במעט שיצליחו להשיג לפני האחרים, ואילו במצב של משטר של קניין פרטי, הם יוכלו להשתכר מעבודה אצל בעלי הקרקעות ולרכוש טובין שלא היה באפשרותם להשיג קודם לכן. חלק מהטובין הללו, המיוצרים בקרקע מטופחת ומעובדת, הם טובין שלא ניתן היה ליצור במשטר הקנייני הקודם.
אוסטרום מציגה את עבודתה כהפרכה של הטענות של הרדין. היא יוצאת נגד ההנחה שנכסים ציבוריים משותפים אינם יכולים להתנהל במשותף אלא צריכים להיות מופרטים או להיות מנוהלים על ידי רשות שלטונית מרכזית. בהתבסס על מחקרים רבים, אוסטרום מגיעה למסקנה שכאשר הנכסים הציבוריים הללו מנוהלים על ידי האנשים העושים בהם שימוש התוצאות הן טובות הרבה יותר ממה שמניחות התיאוריות הכלכליות הסטנדרטיות. אוסטרום היוצאת נגד גישת השוק החופשי ושליטה ממשלתית מרכזית מדגישה את חשיבות הארגון העצמי והניהול של המשתמשים במשאבים ברמה המקומית, את חשיבות משקלו של הידע המקומי ומעלותיה של דמוקרטיה השתתפותית. מסקנותיה המחקריות נותנות אמון בתבונה וביכולת של אנשים ליצור מוסדות וכללים מגוונים למצוא יחד פתרונות לבעיות משותפות, פתרונות העדיפים מהפרטה ופעולת השוק החופשי, פתרונות ברי קיימא שיאפשרו לנו לנצל באופן הוגן ויעיל את המשאבים המצומצמים לרשות כולנו.
ניתן לצפות כאן בהרצאה של אוסטרום המפריכה את הטיעון של הרדין.


