המאבק בשכונת הארגזים: האחים לוי לא מתכוונים להיכנע
מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של “החטיבה לזכויות האדם” במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל
בעקבות פוסט בפייסבוק של כרמן אלמקייס, לוחמת הצדק הבלתי נלאית, ושיחת טלפון מחבר הכנסת יוסי יונה, הגעתי לביתם של משפחת לוי בשכונת הארגזים. אני מקשיב לדבריה של אסתר לוי שנולדה בשכונה ומספרת על ילדותה בה, על “קפה נח” האגדי, מרכז תרבותי עשיר, שהבמה עליה הופיעו המוזיקאים המזרחים שניגנו מוסיקה ערבית נמצאת ממש בחצר ביתה. כעשרה מטרים מדלת ביתה מתבצרים שני אחיה, אברהם ומאיר לוי, במבנה עמוס בבלוני גז ומסרבים להתפנות מביתם, בית הוריהם בו נולדו.
הבית נמצא על נתיב מתוכנן רחב שבו אמור לעבור כביש החוצה את השכונה. הם לא מוכנים לוותר, כפי שוויתרו הבוקר שתי משפחות אחרות שמצאו את עצמן מוקפים בכוחות גדולים של חיילי משמר הגבול, שאיימו עליהן שאם הן לא יחתמו במקום על הסכם פינוי בתיהם – הסכם לטובת אילי הנדל”ן ישעיהו חכשורי ויצחק תשובה – הם ייזרקו לרחוב. האחים לוי לא מתכוונים להיכנע בתנאים הללו. נגד ביתה של אסתר לוי אין צו פינוי, אולם האוטוסטרדה שרוחבה 32 מטרים אמורה לעבור מטרים ספורים מפתח ביתה ומפתח ביתם של תושבים נוספים אחרים.
הסיפור של שכונת הארגזים הוא סיפור ארוך ומורכב של התעללות והזנחה, סיפור של חיבור בין הון לשלטון, של התנערות המדינה מאזרחיה ושל הפקרת הרשות המקומית, עיריית תל אביב-יפו, את תושביה של השכונה. שטח הפקר משפטי בלתי מוסדר שעליו חיים תושבים שנולדו במקום והמכונים בעגה המשפטית של דיני המקרקעין “פולשים”. אנשים חסרי כל מעמד משפטי, כינוי השמור לתושבים המוחלשים של החברה הישראלית, מזרחים וערבים. במקומות אחרים, תושבים מסוגם מכונים “חלוצים”.
לפני למעלה מעשרים שנה הוחלט ששכונת הארגזים תפונה במסגרת פרויקט “פינוי בינוי”. אולם למדינת ישראל ולעיריית תל אביב אין שום עניין בחייהם של תושבי שכונת הארגזים. לכן הם העבירו לפני 16 שנים את משימת הפינוי לחברות הקבלניות פרידמן חכשורי ואביוד, וחכשורי צרף אליו את יצחק תשובה, איל גז ונדל”ן המתמחה בפינוי אלים של דיירים מבתיהם באמצעות כוח משטרתי-צבאי מדינתי שהוא משלם עבור שירותיו. משמעות “פינוי-בינוי” בשכונת הארגזים היא שהמדינה העבירה ליזמים את הקרקע עם התושבים החיים על אותה קרקע ומעניקה לו את הסמכות לפנות אותם בתמורה לזכויות בנייה, שרק הולכות וגדלות עם השנים, ומניבות מאות-מיליוני שקלים לקבלן.
השבוע נראה שהתחיל שלב אלים נוסף של הפינוי. מצער לומר, אולם אין רבים הבאים לתמוך בתושבי השכונה. כפי שכתבה בפייסבוק חני קים, תושבי שכונת הארגזים, נווה עמל וליפתא אינם מתנחלי עמונה, ששרים וחברי כנסת עולים אליהם לרגל ומתרפסים בפניהם. גם צאר הדיור, השר החברתי משה כחלון, אינו מגלה שום עניין בקורבנותיו של מקורבו יצחק תשובה, וכך גם נציגי “השקופים” בכנסת. אני לא יודע מה יקרה בבית משפחת לוי ואני מקווה שהכול יסתיים בשלום, אולם מה שבטוח שתושבי השכונה זקוקים לתמיכה.



