• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המאבק החברתי על פי קנפו

איציק ספורטא

ביומיים האחרונים חיפשתי באינטרנט קישורים לשני מאמרים שפורסמו ב”שבעה ימים” של “ידיעות אחרונות” ולא מצאתי. המאמר הראשון הוא ראיון מעמיק עם ויקי קנפו שבו היא מפרטת את מה שקרה בזמן המאבק של האימהות החד הוריות. והשני, הוא ראיון נרחב עם פורז שכדאי לקרוא כדי להבין עד כמה האמירות “אין רעבים”, “יהודי אנטישמי” הם רק הקדמה לאמירות מופרכות ומטומטמות יותר. לקרוא את שניהם יחד זו חוויה ייחודית.~

הראיון עם קנפו מדגיש את הכישלון הטוטלי של המערכת המאורגנת של הארגונים החברתיים לתמוך במאבק שמגיע ללא הכנה מוקדמת ובלי מסגרת ארגונית. כאשר הצטרפתי ל”קשת” חשבתי שאף שהיא לא תהיה תנועה המונית היא תהיה שם כאשר אירועים יקרו ותוכל לעזור לקיום מאבק חברתי מקיף. כסטודנט בארה”ב למדתי את הנושא והסקתי מלימודי וניסיוני שלמאבק מקיף ומוצלח יש צורך בשילוב בין ארגונים ממוסדים ופעולות ספונטאניות שבאות מיחידים וקבוצות לא מאורגנות.

תחילת המאבק שקשור לצעדה של ויקי קנפו התחיל כמין חצי התערבות בינה ובין חברותיה: ” אמרתי להם במספרה: `אני הולכת ברגל לביבי. אני הולכת ברגל`. עד היום אני מנסה לשחזר למה אמרתי `הולכת ברגל` ולא `הולכת על הראש`, או `לוקחת אוטובוס`. ואז כולם התחילו לצחוק עלי: מה ברגל? `קילומטר את מתעייפת`. אמרתי מה פתאום אני הולכת כל יום 15 קילומטר. אני לא הבנתי אפילו מה זה ירושלים, והיו ממש צחוקים. היה משהו משפיל בצחוקים האלה. באתי הביתה ואמרתי לעצמי: אני אראה להם. ככה זה התחיל. מתוך גאווה.” (מאירי ולם 1/10/2004).

מטרתה הייתה פשוטה: “…להגיע לביבי , לדפוק לו על הדלת, פשוט לבוא ולהגיד לו שאני רוצה לשאול אותו שאלה ולחזור הביתה”. כמובן שהיו רבים שקלטו את הפוטנציאל וניסו להפוך את ההליכה הזאת למאבק חברתי. מכאן מתחיל התאור של קנפו על אובדן השליטה והייעוץ הלא נבון שקיבלה מהסובבים אותה. “איך שהגעתי לירושלים רציתי לעשות אחורה פנה ולחזור הביתה. הרגשתי שאני מאבדת ואת השפיות. פתאום כולם התלבשו עלי, החבר`ה של שתיל ושל “ידיד” ושל “אחותי”, לא ידעתי מי זה מה. היום אני יודעת שניסו לנצל אותי, לחסל חשבונות שלהם על הגב שלי”.

על האופורטוניזם של חלק מן הפוליטיקאים אין להרבות מילים, אבל חלקם יכלו לעזור למאבק: ” היו אחרים. רן כהן ויצחק הרצוג, שבאמת רצו לעזור, אבל באוזן כל הזמן `ידיד` ושתי”ל לוחשים לי  : לא ללכת עם פוליטיקאים”. בהקשר זה היא אומרת ” היום אני מבינה שמאבק חברתי הוא מאבק פוליטי וחייב לערב פוליטיקאים. אחרת אין שום סיכוי למאבק חברתי. ההסתדרות באה מהיום הראשון, והייתי יכולה להיות שם עד היום אם הייתה מעורבת”.  ההבנה המאוחרת הזו בעלת משמעות אבל במבנה הפוליטי מפלגתי והחוץ מפלגתי שום דבר עדיין לא השתנה כך שיהפוך מאבקים חברתיים מהסוג הזה למוצלחים יותר ומקיפים יותר.

אחת הבעיות של ארגונים חברתיים היא מקורות המימון שלהם. ארגונים מקבלים את רוב המימון שלהם, בעיקר, מקרנות, מהמדינה ומיחידים בעלי ממון. חלק מהקרנות ממומנות כך שהכסף לא ישמש לפעילות פוליטית. שתי”ל למשל ממומנת על ידי ה”קרן החדשה לישראל” אחד התנאים לקבלת התרומה היא העדר פעילות שמעורבים בה פוליטיקאים. לפני בחירות כל הארגונים הממומנים על ידי הקרן החדשה מוזהרים שלא לנקוט עמדה בשדה המפלגתי. ארגונים נזהרים מידי ומרחיבים לעיתים את חוסר המעורבות הזו עד כדי אבסורד. הסבר מבני כזה אינו מספיק כדי להסביר חוסר הצלחה של ארגונים חברתיים ואת הבעייתיות שמציגה קנפו.

ככלל ישנם שני סוגים עיקריים של ארגונים חברתיים, האחד, הדואג לצרכיהם של יחידים הנקלעים למצבים בלתי אפשריים עקב מדיניות כלכלית כושלת של המדינה. והשני, ארגונים לשינוי חברתי מקיף. בין שני סוגי ארגונים אלה קיימים לא פעם חילוקי דעות. בנוסף, ישנם ארגונים רבים, משאבים מעטים ואינטרסים כאלה ואחרים שלעיתים מביאים למאבק על הקרדיט, המקום, תחום השיפוט וכיוצא בזה. כל זה גורם לבעיה בשיתופי פעולה בין ארגונים.

בנוסף מאבק האימהות החד הוריות נתפס כמאבק של נשים, בעיקר מזרחיות, חוסר היכולת לשתף נשים אחרות, רוסיות, ערביות חרדיות, וארגונים שלהם סדר יום של שינוי חברתי מקיף גם הוא פגע במאבק. כדי לייצור מאבק מקיף יש צורך בשיתופי הפעולה הללו. צריך גם לקחת בחשבון שהצורך בדרמה ותפיסת המנהיגה היחידה גם היא עומדת בעוכרי מאבקים שכאלה.  קשה לדבר על מאבקים באופן אבסטרקטי לכן התקשורת, ולא רק היא, מחפשים את המנהיגה שתשמש פרסוניפיקציה למאבק ותייצר את הדרמה הדרושה להמשך עניין בנושא. ככלל אני לא מאמין בכל התפיסות של מנהיגות. המשיכה לזהות מאבקים עם מנהיג יודע כל הוא בעייתי לא רק בקונטקסט החברתי.

מה שאני יודע עכשיו ידעתי אז וניסיתי, אולי לא מספיק, להגיע בדרכים עקיפות למרכז המאבק ללא הצלחה. חבל שויקי קנפו נפגעה וממשיכה להיפגע מהמאבק שנטלה בו חלק, אני חושב שמגיע לה יותר. בטוח שיותר מאמירותיו של שר הפנים החושב שהוא משכיל וליברלי והוא בעצם סתם בור ועם הארץ המחזיק בדעות חשוכות: “אז היא בריאה. ואדם בריא שבמקום ללכת לעבוד כל הזמן מפגין- זה סוג של הפרעה” והוא עוד אומר “את האנשים האלה צריך ללמד לעבוד” (גונן ופתר אם אין לחם, תאכלו פיצות, שבע ימים 4/10/2004). כיון שהמאמר התארך לא אכתוב על עוד דברי הבל של השר, אולי פעם אחרת.

כנראה שיעניין אותך גם: