המורכבות הבלתי נסבלת של הסכסוך

ועכשיו ברצינות. כמה מגוחך נראה לכם הטקסט שלמעלה? מאד מגוחך. אין ספק. ובכל זאת, זו היא תמונת המראה של תחושת הבטן של מרבית היושבים בציון כיום לגבי כל תושב גוש דן שאינו מזדקף ל”כן!” אוטומטי בתשובה לשאלה “האם אתה בעד הפעולה בעזה ו/או המשכה?”. כמה מנותק נראה הטקטסט הזה, כמה לא קשור למציאות. ובכל זאת אם רק נהפוך את הטקסט על פיו, נמצא שרבים כל כך יזדהו איתו.

וזה אולי מה שהכי מטריד אותי אישית במבצע הנוכחי. איני יכול לאמר שאני לחלוטין נגד הפעולה, או בעדה. המציאות כל כך מורכבת שאני מרגיש במידה רבה אובד עצות מולה. נחרצות בפני מצב כה מורכב היא בעיניי אוטומטית חשודה, בין אם היא באה כתמיכה מימין או כגינוי משורות מה שנקרא השמאל הרדיקלי.

אבל אני כן יכול לאמר שאני מאד נגד הפיכת חיינו למה שראיתי כבר כמה שכינו בתור “טוקבק מתמשך”. התחושה שחיינו הפכו למצעד קבוע של תגובות שטחיות, המגובות בהתעמקות אפסית במציאות המורכבת, לא רק ע”י האזרחים אלא באופן מודגש מתמיד גם על ידי אלו שאמורים להנהיגם ובפועל מוצאים עצמם נידפים כעלה ברוח אחר משב התגובות שמכתיבות נפיחות העדר שבחוץ. וכל זאת מודגש אף ביתר שאת בזמן עוד אחד מאותם מבצעים המוכרים לנו היטב, שתחילתם ידועה וסופם מי ידע.

ומזה אני כבר לא יודע איזה מבצע יכול להציל אותנו. כי לכל סכסוך דמים יש סוף. לכל חוסר אמון, ניתן למצוא תרופה. הזמן אכן מרפא הכל. כולנו כבר יודעים אם גרמניה וצרפת חיות בשלום, ואפילו בצפון אירלנד הניחו את הרובים אז גם אצלנו יצליחו בסוף. אבל כדי שהסוף הזה, הקץ לתשתיות הטרור האמיתיות של שנאה וכיבוש, ולא לתשתיות הסימפטומטיות של מאגרי חומר נפץ ורובים המתחדשים תוך חודשים ספורים – כדי שהסוף הזה יגיע צריך לבוא גם שינוי בתודעה. צריכה להיות הבנה של הסיבות לסכסוך, גורמיו, היכרות בסיסית עם הלך החשיבה של הצד השני ומה גורם לו לעשות מה שהוא עושה.

לפני עשור היה נדמה לתקופה קצרה כי אנו מתקרבים לרגע הזה. כששר הביטחון הנוכחי אמר באותו רגע נדיר של כנות כי לו היה צעיר פלשתינאי היה מצטרף לארגון טרור, קדמה לאמירה הזאת הבשלה ארוכה של תודעה שבצידה הבנה עמוקה יותר של המתרחש בצד השני.

ועתה, אחרי עשור נדמה שחזרנו 40 שנה אחורה. הערבים אותם ערבים, הים אותו ים, שוב ישראל יוצאת לפעולות תגמול חסרות תוחלת, שוב העולם כולו נגדנו. לא למדנו דבר. שבנו בקלות, קלות רבה מדי, לפוזיציית המסכנות המוכרת. להטלת האשמה כולה על הצד השני, וזניחת כל ניסיון לבדוק ולחקור במה אנו טעינו.