המלחמה נגד נשים
נסו לדמיין את הכותרות הבאות בעיתון: “היכה את אשתו, כי חשד שהיא בוגדת”, “בוס לעובדת: הציצים שלך נראים פיצוץ”, “עוצר לילי: מפת האיזורים המסוכנים לנשים בלילה”. לא נשמע כמו חדשות, נכון?
נשים מסביב לעולם נמצאות תחת משטר טרור של אלימות מינית וכלכלית, איומים, הטרדות, התעמרות תקשורתית, משטור גופני, ופעמים רבות מדי גם אונס ורצח. משטר הטרור נגד נשים הוא נורמלי כל כך, מוטמע כל כך בצורות שבהן אנחנו רגילים ורגילות לראות ולהבין את העולם, שרק לעתים נדירות הטרור מגיע למסה הקריטית של זוועה שמספיקה כדי לפרוץ את הגבול שבין היום-יומי והחדשותי.
הדבר דומה למלחמה עתיקה, בת אלפי שנים, שבה רק צד אחד רוצח, אונס, כולא, בוזז ומטיל אימה, והצד השני נאבק כדי לשרוד תחת מתקפה מתמדת. במלחמה עתיקה כל כך, כל מכה כבר הונחתה אלף אלפי פעמים בעבר, ושום דבר שקרה אלף אלפי פעמים בעבר הוא לא חדש, ולכן הוא גם לא “חדשות”. גם עצם קיומה של המלחמה אינו בגדר אייטם חדשותי. אף עיתון לא יספר לך שחצי מהאוכלוסייה האנושית נמצא במלחמה מתמדת נגד החצי השני, מלחמה שכבר מזמן הפרה כל סעיף באמנת ז’נבה: אונס המוני, עינוי והוצאה להורג של שבויים, כיבוש, רצח עם (באירופה של ימי הביניים, והודו של ימינו), ואם כבר הנושא חם, אז גם נשק ביולוגי וכימי הולך חופשי במלחמה הזאת.
הטור הזה לא נועד כדי להציע הפצצות “הומאניטריות” של נאט”ו ביעדים מדויקים כמו המרכז לאומנות הפיתוי ומשכן הנשיא, וככל הנוגע לי צבא ארה”ב יכול להתחיל מלהפציץ את עצמו. גם קצרה היריעה מכדי שאוכל להגיש כאן כתב אישום שיהיה אפילו קרוב למספק על פשעי הפטריארכיה נגד נשים. לכן אני ממקדת את מבטי במה שכן נחשב כ”חדשות”. לא המקרים הנדירים שבהם עוצמת הזוועות מספיקה כדי לקבל אזכור בחדשות, אלא דווקא במקרים הנדירים שבהם הצד המותקף במלחמה נגד נשים מחזיר באותו המטבע.
זה קורה לפעמים. למשל כשצעירה מנתניה הגנה על עצמה בהצלחה נגד אקס אלים (שימו לב לעיוות המדהים באופן שבו הכתבה מתארת את המקרה), או במקרה של כרמלה בוחבוט, שהצילה את עצמה, בכוחות עצמה, מחיים של עינויים וטרור תחת בעלה, או, כפי שפורסם לאחרונה, במקרה של “דיאנה, ציידת נהגי האוטובוס” מהעיר סיודד חוארס, מקסיקו.

הכתבה בהארץ, כמו הכתבות המקבילות בCNN, בגרדיאן ובדיילי מייל, נפתחת בתיאור פשעה של “דיאנה”: רצח מכוון של שני נהגי אוטובוס. רק לקראת סוף הכתבה, כשמתואר הרקע למניעיה של דיאנה, נחשף בפנינו את הפרט השולי של האונס והרצח הסדיסטיים של לפחות 700 נשים תושבות העיר בעשר השנים האחרונות, והיעלמותן של רבות נוספות. בעולם שבו נשים היו נחשבות לבני אדם, והאלימות נגדן לטרור, הרצח של שני הגברים היה מוזכר כבדרך אגב, בכתבה על מקום נורא שבו נשים נרצחות על ידי גברים על ימין ועל שמאל, רק בגלל שהן נשים. בעולם כזה, כתבה בעיתון לאנשים חושבים היתה יכולה לשאול איפה היו השוטרים הסמויים על האוטובוסים כדי להגן על 700 נשים חפות מפשע, ולמה הם נזכרו לצאת למבצע רק כשחייהם של גברים נמצאים פתאום בסכנה?
פעולת חילוק פשוטה היתה מגלה לנו שעבור המשטרה המקסיקנית, כמו גם עבור התקשורת, חייו של גבר אחד שווים הרבה יותר מחייהן של 350 נשים. 700 נשים לא זכו למבצע משטרתי שיגן על חיי הקרבן הבא, וגם לא לכותרות בעיתוני העולם. אבל שני גברים הספיקו.
אין ביכולתי להצדיק רצח של נהגי אוטובוס חפים מפשע (בהנחה שנהגים אלה אכן היו חפים מפשע). כל שאני יכולה לעשות הוא להצביע על האבסורד של חברה שנמצאת במלחמה מתמדת נגד נשים, ופתאום מזדעזעת מהאפשרות שגם נשים יכולות לפגוע בגברים באותה הצורה. אל מול האבסורד הזה, כל שאני יכולה לעשות הוא לחזור על הדרישה של אחת מאימהות הפמיניזם הרדיקלי, אנדריאה דבורקין: “אני רוצה הפסקת אש בת יממה שבה לא יהיה אונס“. אולי אחר כך, נוכל לדבר גם על הסכמי שביתת נשק.


