המלצותיה האמיתיות של ועדת גולדברג
ועדת גולדברג מונתה בעקבות החלטת ממשלה מספר 2491
מינואר ועד מאי 2008 קיימה ועדה גולדברג למעלה מ-20 ישיבות פומביות בבאר-שבע, בהן הופיעו בפניה 120 אישי צבור, נציגי הכפרים הבלתי מוכרים, עמותות וארגונים חברתיים, נציגי משרדי ממשלה, חברי כנסת מסיעות שונות, חוקרים ומומחים מהאקדמיה. הועדה אף ערכה מספר סיורים בשטח ובקרה בכמה מהכפרים. לפחות לכאורה התקיים בעבודת הועדה הליך דמוקרטי פתוח, אם כי הקריטריונים לבחירת נציגי הועדה היו לוטים בערפל והיעדרותם של נציגי הכפרים הלא מוכרים בלטה לעין כל.
ב-11 לדצמבר 2008 הגישה ועדת גולדברג את המלצותיה לשר השיכון. הוועדה קבעה את הכללים להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרבות גובה הפיצויים, הסדרים להקצאת קרקע חלופית, אכיפה אזרחית ולוח-זמנים לביצוע ההסדרים. כמו-כן, כוללות המלצות הוועדה הצעות לחקיקה כפי שנקבע בכתב המינוי שלה.[2] המסקנות הוגשו לממשלה והיא דנה בהן ב-18 בינואר 2009, תוך כדי מבצע “עופרת יצוקה”.
קריאת הדו”ח חושפת חלקים חיוביים וחלקים בעייתיים. ראשית חשוב מאד להדגיש, שהדו”ח איננו מתייחס אל הבדואים כאל פולשים ונאמר בו כי הבדואים היו במרחב הנגב טרם הקמת המדינה וכי עם הקמתה, חלק מהשבטים עזבו (בלשון הדוח) את הטריטוריות המסורתיות למדינות אחרות וחלק אולץ לעזוב את מקומותיהם ההיסטוריים ולעבור למקומות אחרים באזור הסייג שבנגב המזרחי ובמצוות המדינה. כמו כן חשובה הצעת הועדה: “להכיר בחלק מהכפרים הבלתי מוכרים…”. ואולם כאשר בוחנים את ההחלטות לעומקן הכרזות אלו אינן מקבלות ביטוי ממשי.
לאחר למעלה משלושים שנים של חוסר מעש מצד רשויות המדינה והתעלמות מתביעות הבעלות של למעלה 3200 מגישי בקשות, הועדה מציעה למעשה לאפשר פיצוי קרקעי מוגבל (עד 50% על פי הצעת החוק אך בפועל קרוב ל-22.5%!!!) ופיצוי כספי מועט (10,000 ₪ לקרקע בתחום השיפוט של ישוב קיים או מתוכנן ומקסימום 5,000 ₪ לקרקע שמחוץ לתחום ישוב קיים או מתוכנן). הצעת החוק מקשה מאוד על עצם האפשרות להוכחת בעלות על קרקע,
ההכרה בכפרים שהועדה הכריזה עליה לכאורה כחיונית, נותרת למעשה ככלי ריק, לאור המגבלות שמטיל עליה הדו”ח לפחות בשני עניינים. ראשית, הדו”ח מתנה הכרה ביישובים
פורום דו-קיום לשוויון אזרחי, כמו גם ארגונים אחרים, ציפה שועדת גולדברג תביא להכרה בכל הקרקעות המסורתיות של הבדואים כלומר כ-600,000 דונם, וכן להכרה במרבית כפרים הבלתי מוכרים בנגב ופינוי בהסכמה במקומות בהם הכפרים ממוקמים תחת קווי מתח גבוה וכו`. הכרה שכזו היתה מביאה לפתיחת דף חדש ביחסיה של המדינה עם אזרחיה הערבים-בדואים בנגב. היא יכולה היתה לציין את ראשית בנייתה של מערכת יחסי אמון חדשה בין הבדואים למדינה, ואת יצירתה של
לצערנו, החלטת הממשלה ביחס להמלצות הדו”ח, מותירה אפשרויות לנגיסה אפילו בהצעות הקלושות והכושלות של ועדת גולדברג.


