הספד לאחדות ערבית שאיננה עוד

מדינות ערב קורסות אל מול עינינו כמו מגדל קלפים. בהתנהגותן, הן פוגעות ברעיון הערביוּת ובחלומות על אחדות ערבית ועל צדק חברתי. חולשתן של המדינות הערביות דוחפת אותן אל זרועות ארצות הברית ואל מצב של כיבוש חדש, כמו משאלת מוות. מסוּנוורוֹת מברק הדרכון האמריקאי, מדינות ערב ממוטטות אט אט את חומות האיבה כלפי ישראל, ושוכחות את היותה מדינה עוינת וכובשת שגירשה מתוכה את התושבים המקוריים של הארץ – הפלסטינים.

העצמאות הערבית היטשטשה והפכה לזיכרון רחוק; האחדות – לחלום בלתי מושג; והצדק החברתי – ללא יותר ממיתוס. הקשרים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שהיו נהוגים בין העמים הערביים, אשר ראו בעצמם בעבר אומה אחת מאוחדת, מתפוררים כיום לחלוטין. המשטרים הטוטליטריים של מדינות ערב נתמכים ואף הופכים תלויים בכוחות זרים המאוגדים תחת מטרייה אמריקאית.

מפגשי הפסגה של מדינות ערב הפכו למפגן כניעה המכשיר ויתורים והתפשרויות בכל הנוגע לעתידה של פלסטין, והיוצר לגיטימציה לשיח עם הממסד הישראלי, מתוך השכחה וטשטוש של היותה מדינת אויב. זאת ועוד, בהמשך לאותן פסגות מעזים משטרים ערביים אחדים לכרות בריתות עם ישראל נגד משטרים ערביים אחרים.

במידה רבה מאוד, קבלת ההחלטות בעולם הערבי כיום נמסרה לידי ארצות הברית, ובתוך כך גם לידי ישראל. תהליך זה מסמן את התפרקותה של הליגה הערבית. היא ושאר הגופים הקשורים אליה – שבעבר שיקפו, ולו באופן שטחי, את השאיפות הערביות לאחדות בתחומים שונים (פוליטיקה, כלכלה, תרבות, שפה) – התפוררו לחלוטין. 

מלחמה פנים-ערבית כמצב חדש

העמים הערביים התרחקו אחד מהשני עד כדי מצב של לחימה זה בזה. בעלי ההון הערבים התנשאו על אחיהם העניים והתאכזרו אליהם, השפילו אותם, שיעבדו אותם וכפו עליהם בכוח עמדות ובריתות. במכת מחץ נגד העולם הערבי חתמה קהיר בקמפ דייויד על הסכם שלום עם האויב הישראלי, מתוך הבאה בחשבון של האינטרס המצרי בלבד והתעלמות מהאינטרס הערבי הכולל. היא חתמה את ההסכם על חשבון הערבים, ובמיוחד על חשבון סוריה, ששילמה גם היא בדם חלליה במלחמת אוקטובר 1973 ונותרה לבדה.

גם המהפכה הפלסטינית איבדה את דרכה. היא נמוגה בין הנהגה מקיאווליסטית שכרעה תחת קשיי המאבק המזוין, שאופיו השתנה לאורך השנים, לבין הפיתויים שזימנה בפניה “הרשות הפלסטינית”. בעבור נזיד עדשים – הישגים חלקיים על רקע המשך הכיבוש, וקבלת מעט אדמה תמורת ההסכמה שפלסטין תמשיך להיות חצי-מדינה ואסירה של ישראל, שלוחתה של אמריקה – נחלשו הפלסטינים ונחלשה הסוגיה הפלסטינית.

האימפריאליזם החדש עושה שימוש בקמפיין הפחדה על “הסכנה האיראנית”, המתובל בזיכרון סדאם חוסיין. בשם אינטרסים מערביים החלו עוד ועוד משטרים ערביים להתקרב למכונני השיח האימפריאליסטי החדש, ובצל המהפכה האסלאמית החלו להתייחס לאיראן, ולבנות חסותה כגון חיזבאללה (למרות שנלחמה בישראל והסיגה אותה מדרום לבנון) כאויבת של העולם הערבי, ולמעשה כאויב מסוכן הרבה יותר מישראל ומהאימפריאליזם המערבי. זאת ועוד, המשטרים הרפובליקאיים הערביים הפכו למונרכיות עניות שמתחרות ללא הועיל במונרכיות ובנסיכויות ערביות עשירות. ונדמה ששני הצדדים כבר אפילו אינם מדברים באותה השפה; בעוד הרפובליקות מנסות לעתים לדבר עם המונרכיות והאמירויות בערבית בשפת האחווה, האחרונות עונות להן באנגלית במבטא אמריקאי כבד.

הערבים צועדים אל מחוץ להיסטוריה

כתוצאה מנסיבות מגוונות נעלמו מהזירה מדינות ערביות בעלות היסטוריה מזהירה ותפקיד בולט בקידום החברות הערביות, בשחרור העמים, ובהתנגדות לכיבוש. במקומן התקדמו אל מרכז הבמה מדינות הנפט הערביות, שבין היתר כפו על הליגה הערבית הסתייגות מכל עיסוק ממשי בנושא הפלסטיני. אלו אף הגדילו לעשות והצליחו לסלק מאותה ליגה את אחת המדינות המייסדות – וזאת בשילוב בין הסתה קטארית, היענות של כלל מדינות המפרץ והמשטרים המלוכניים, הסתייגות אלג’ירית, שתיקה עיראקית ומבוכה לבנונית.

גם מצרים, מנהיגה לשעבר, הולכת ונעלמת. ראו מה שקורה שם, וכיצד מקומה על המפה הערבית הולך ונעלם. המדינה, המתמודדת עם מצב כלכלי רעוע ועוני רב, נקלעה למצב חסר תקדים: הצבא סיכל את המהפכה ואיפשר לאחים המוסלמים להסתער על השלטון. לאחר מכן, אותו צבא החליט לעצור את הנשיא האסלאמיסטי הנבחר, ולהעלות את אחד מקציני הצבא על כס השלטון, לכהונה ראשונה ואז לשנייה. כל זאת בזמן שאנשי הנפט והממשל האמריקאי מוחאים כפיים ותומכים במהלך.

המצב מדכדך עוד יותר אם נפנה את המבט לתחרות בין אנשי הנפט לבין אנשי הגז על ההנהגה בעולם הערבי. תחרות זו העלתה אל פני השטח סכסוכים שבטיים חבויים. כתוצאה מכך העצימה קטאר, היצואנית הגדולה בעולם של גז טבעי נוזלי, עם ההון האדיר שברשותה, את שאיפותיה חסרות הלגיטימיות להנהגה, שאיפות שהובילו אותה להתחבר אפילו לישראל. וכך היה אפשר לחזות בסדקים חדשים בין בעלי ההון בעולם הערבי, ולהיווכח בהיעלמות המהפכנים האמיתיים, ובעצם – בנסיגה של הערבים אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה.

במילים אחרות, מדינות ערב הגדולות והחשובות, שהיו מובילות בעולם הערבי ותפסו מקום של כבוד בהיסטוריה של תנועת המהפכות, הפכו לשוליות. העוני הכבד שמצרים נתונה בו כבל אותה להגמוניה האמריקאית, תוך הזדקקות לסיוע ישיר של בעלי ההון, סיוע שיש לו השלכות חמורות על מצרים. בנוגע לעיראק – הרי שהפלישה האמריקאית העלימה את המדינה כשחקנית משפיעה בזירת קבלת ההחלטות הערבית. וסוריה – זו הועלמה מתחת לחורבות עריה ההרוסות, במלחמה שבתוכה ובמלחמה שנגדה.

כך, האומות הערביות נכנסו למצב של תרדמת שמאיים להוציא אותן אל מחוץ לגבולות ההיסטוריה ולהחזיר אותן לחיק הכפיפות הקולוניאליסטית בהנהגה אמריקאית-ישראלית.

לא נותר לנו אלא להמתין לשחר של יום ערבי חדש, שעוד יבוא.

טלאל סלמאן הוא עיתונאי לבנוני המשמש כעורך הראשי של עיתון “אל-ספיר” הלבנוני. המאמר המלא התפרסם בעיתון “אל-ספיר אל-ערבּי” הרואה אור בביירות, והוא תורגם לעברית במסגרת “אופק לתקשורת הערבית”, פרויקט משותף למרכז אעלאם בנצרת ולמכון ון ליר. הפרויקט מבקש לחשוף את הקוראים הישראלים למאמרי דעה ומחשבה מרחבי העולם הערבי. מערבית: ז’נאן בסול.