ההתרגשות בעיירה רבה, מהדורות החדשות והעיתונים מתחרים זה בזה מי יספר את נפלאותיו של הגביר מאמריקה, משתאים ומעריצים הם נופלים לרגלי הגביר שפתח את בית ההימורים הגדול ביותר בעולם במקאו שבסין. מאז נחיתתו של הגביר המנוח הבריטי רוברט מקסוול לא נראתה התרגשות שכזו במקומותינו.
בעוד שבמקומות אחרים בעולם מתקיימים בימים אלה דיונים על פגיעתה של סין בזכויות אדם, ויש אף הקוראים לשקול את ביטול האולימפיאדה עם השלטונות בסין לא יחדלו מהפרת זכויות אדם של אזרחיהם, אצלנו מפארים ומרוממים את איל ההימורים. בעיתונים הישראלים אין מקום לזוטות כגון הפרות בוטות של זכויות אדם, הרבה יותר חשוב לדווח על מספר הסוויטות.
כפי שנכתב כאן בעבר, אדלסון הוא תומך נלהב של השלטון בסין ויוצא בחריפות נגד אלה המבקרים את הפרת זכויות האדם על ידי השלטון, “נראה שאנשים חיים טוב בסין, תראו את ההתקדמות הכלכלית, כיצד אנשים יכולים לומר שהשלטון אינו מתנהג כראוי?”, תמה איל ההימורים. משרד החוץ האמריקאי, לא גורם רדיקלי במאבק למען זכויות האדם, זיהה בשנים האחרונות 22 קטגוריות של הפרת זכויות אדם של השלטון בסין. הפרות הכוללות עינויים, הפלות בכפייה, עבודה בכפייה, כליאה של קבוצות דתיות והטלת מגבלות על חופש הביטוי והתקשורת. אדלסון מאד לא אוהב את הביקורת הזו ומצהיר שהוא לא סבור שארצות הברית צריכה להיות השוטר של העולם.
שלדון יש להזכיר, שהקים כאן לאחרונה עיתון חדש לקידום חברו הקרוב בנימין נתניהו, מתמחה מלבד הימורים בפעילות נוספת – שבירת איגודים מקצועיים, מה שהופך את החברות בינו לבין נתניהו לאינטימית יותר, מכתבה בעיתון ב Las Vegas Review Journal, עולה שאחת מפעילויותיו הציבוריות של אדלסון בשנים האחרונות בלאס וגאס התמקדה במאבקים וניסיונות שבירה של איגודים מקצועיים וכל מי שתומך בהם
בזמן האחרון יצא לי להיתקל בראיונות ואמירות של פרופסור רחל אלתרמן, התובנות של המומחית לקרקע ותכנון הן רבות ומתפרסות על תחומים שונים, באחרונה שבהן היא מציגה את הגדרתה החלוצית למושג רפורמה.
“רפורמה פירושה קרקע המגיעה מהמדינה לפרטים, ולא מהפרטים למדינה. (הדגשה שלי) רק תיאורטיקנים משפטיים שלא ידעו איך קרקע נראית ואיך ערכה משתנה היסטורית, יכלו לדבר על צדק חלוקתי בקרקע. המושג הוא נהדר לפסיקה ולשיח המשפטי – בחלוקת כסף, טובין, זמן ועוד – אבל מן המפורסמות בכל העולם שקרקע אי אפשר לחלק באופן צודק. הרי אפילו סנטימטר של קרקע בקיבוץ לא יכול להגיע לאופקים, רק בגלל שבית משפט החליט”.
לפני מספר שבועות יצא לאור ספרם המעניין של ג`ונתן וולף Jonathan Wolff, פרופסור לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת לונדון, ואבנר דה שליט, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שם הספר הוא Disadvatnage,. בספר הם הם מנסים לענות על השאלה מי הם המקופחים ביותר? מי הם אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי. תשובתם, המתבססת על גישת היכולות של הכלכלן אמרטיה סן והפילוסופית מרתה נוסבאום, מורכבת ומעניינת. (בעתיד אני מקווה לכתוב סקירה על הספר). בינתיים באתר Philosophy Bites ראיון מעניין עם ג`ונתן וולף על התזה המרכזית של הספר.