ניתן לנמק את החלטת בג”צ לאפשר את תהלוכת הימין באום אלפחם ולהגן עליה בהסתמך על ההלכה המשפטית שהשתרשה במשפט הישראלי בעניין חופש הביטוי. רק במקרים קיצוניים ניתן להגביל חופש זה. הלכה זו יצרה מציאות משפטית – פוליטית המתאפיינת בחופש ביטוי נרחב. מציאות זו נוצרה לאור שתי מגמות משלימות. ראשונה – ההלכה המשפטית שקידשה את חופש הביטוי וגיבתה אותו בסדרה של פסקי דין לאורך השנים החל מפס”ד “קול העם”. השנייה – הקביעה שבמצב של קונפליקט מתמשך לא ניתן לחנוק דעות, אפילו קיצוניות. מן הראוי לכלול את קבוצות ה”שוליים” הפוליטיות בתוך השיח ולהכניסם תחת כנפי השיטה, על מנת שלא יצאו נגדה בסתר ובאלימות. יתר על כן, שיח השנאה בישראל נצפה כבעל גבולות רחבים גם ביחס למדינות שהדמוקרטיה בהן מפותחת יותר מישראל, כגון ארה”ב.
לאור השיקולים הללו ניתן לטעון שגבולות רחבים של חופש הביטוי מטיבים גם עם המיעוט הערבי בישראל ועם בעליה של כל דעה אחרת. ובכל זאת ניתן לבקר את החלטה בג”צ גם מתוך השיח המשפטי הרווח כאן, ובעיקר את הקביעה האקסיומטית שתמיד יאלץ בית המשפט לאזן בין אינטרסים, ערכים וזכויות. או את הטענה שאין מנוס לפעמים מהגבלת זכות מסוימת של מישהו מסוים כדי לקיים ערכים לא פחות חשובים של המדינה או של מישהו אחר. או בלשון בגצי”ת, ניתן להגביל כל זכות, לרבות זכות יסוד, אם יש תכלית ראויה למעשה כזה. לדעתי, בית המשפט העליון פטר את עצמו בקלות מהדיון בהיבט זה של בקשת הימין לקיים את התהלוכה באום אלפחם, כשהיא נתפסת, ולא רק בעיני תושבי העיר, כמעשה מובהק של פרובוקציה העלול להביא לשפיכות דמים מיותרת בהחלט. אלא שבג”צ הלך בדרך ההשוואה המכאנית בין ימין לשמאל. כלומר, שאין הוא מבדיל בין המשתתפים שוק הדעות בציבורי. לא קל להשתחרר מהתחושה כי בג”צ, במקרה זה, הלך בעקבות ההתפתחויות הפוליטיות מזה שנים אחדות. האווירה, ברחוב ימנית היא והשיח הוא בדרך כלל מתלהם ככל שזה נוגע לערבים לרבות אזרחי המדינה. וההחלטה משתלבת היטב בשיח הזה. מותר לציין שההחלטה קיבלה רוח גבית מתוצאות הבחירות בהם השיח הימני התחזק במיוחד ביחס לערבים אזרחי ישראל – עיין ערך ליברמן.
אלא שהחלטת בית המשפט באום אל פאחם וביישובים ערבים אחרים, אינה נתפסת בעיני “קורבנותיה” כנפרדת מכלל היחס של המדינה אל אזרחיה הערבים. לא נוכל לייחס למערכת המשפט עצמה כוונות נסתרות נגד הערבים בישראל, אולם מערכת זו אינה פועלת כמערכת נפרדת. זו מערכת אחת מני רבות הפועלות במרחב הציבורי פוליטי תוך קיום קשרי גומלין הדוקים לרבות עם המחוקק ושליטה יהודית כמעט טוטאלית. לפחות, מהזווית הזו ניתן לקבוע שאין הרשות השופטת נופלת רחוק מזו המחוקקת או המבצעת גם כשהיא מונעת או מגבילה מעשה שלטוני. או כאשר היא נותנת לבאים לפניה, גם הערבים, את הסעד המבוקש. מבטנו צריך לחדור את קליפת השיח המשפטי אל המדיניות שמפעילים מוסדות המדינה כלפי אזרחיה הערבים. בהקשר זה, לא ניתן להאשים את האליטות בישראל בחיבת יתר לאזרחי המדינה הערבית או בשמירה על כבודם וזכויותיהם. במקביל, ההיסטוריה המודרנית של המאה העשרים למדה אותנו מספר לקחים אודות השימוש שהאליטות עושות במצבים טעונים בכוחות הימין כנגד ציבורים חשודים או מאוסים או מתחרים. והשאלה, האם המדינה כאן לא עשתה שימוש כזה בימין הקיצוני כנגד אום אלפחם, ובאמצעותו נגד המיעוט הערבי בישראל? הרי, אין למדינה יכולת לפטור את עצמה מאותם תחושות שהמקרה הזה יצר בלב המיעוט הערבי תחושה ש”הנה המדינה מוכנה לשסות בנו את הימין שהגיע לאום אלפחם מכוח החלטה שלה תוך כדי הקצאת כ-3000 שוטרים להגנתם”, או ש”המדינה מייפה את כוחם לייצגה בהרמת דגל המדינה בלב העיר אום אלפחם!”. או ההרגשה שהנה המדינה ממשיכה את מסע השיסוי נגד עיר שלמה תוך יצירת מצג שווא ששם אין ריבונות למדינה והיא מסתייעת בלאומנים קיצוניים להשליט את מרותה בעיר.
מה שלא תעשה המדינה ומוסדותיה בעניין זה, הרי היא נתפסה כפועלת במתכוון כנגד האוכלוסייה הערבית באמצעות קבלן משנה – הימין הקיצוני. במקרה כזה המדינה בעצם מפעילה את קיצוני הימין כעוד כלי דיכוי נגד האזרחים הערבים כפי שהשתמשה במתנחלים כדי לסייע לה במלאכת הכיבוש. ייתכן שהדבר הוא בגדר השערה פרועה שלי או של ערבים אחרים, אלא שהיו דברים מעולם. בדרום אפריקה של האפרטהייד, היו הלבנים חופשיים לפעול כראות עיניהם כנגד הילידים בעידודה של משטר האפרטהייד, גם בספרד של פרנקו, פעלו הרפובליקאים כנגד כוחות השמאל בעידוד המשטר. גם בטימור המזרחית פעלו האינדונזים כנגד הילידים באי. ובישראל, ראינו ימין פרוע – המחתרות – שלא בוחל בשום פעולה לרבות האלימה והקטלנית, ראו רצח רבין.