על הניכור של הציונות והממסד הציוני למזרח ולמזרחים נכתב כבר רבות. בכל זאת בכל פעם מדהים לגלות מחדש עד כמה גלויים ומפורשים היו הדברים לפני עידן ה”פוליטיקלי קורקט”. בגנזך המדינה נמצאים כרכים שלמים של ישיבות ממשלה שפתוחים היום לעיון הציבור. אחד הנושאים שנידונו כבר בישיבות הממשלה הראשונות הוא הקמתו של בית המשפט העליון.
בישיבת הממשלה הזמנית מיום 7.7.1948 עלה הנושא על סדר יומה של הממשלה לראשונה, וזו דנה בבחירה ובהרכב השופטים לבית המשפט העליון. עלה התאנה המזרחי שבין השרים, בכור שטרית, שר המיעוטים, מעלה טענה כלפי שר המשפטים: “מר רוזנבליט באמת רחוק מכל רכילות וחששות, אם בחר באדם חזקה עליו ועלינו שהתכוון לאדם טוב, ראוי ומתאים. אני רוצה רק להעיר שבין שבעה אלה (השופטים) אין אף אחד המכיר ויודע את עדות המזרח, המדבר ערבית. כל העדה הזאת כאילו אין לה צורך בשופט בבית הדין העליון. לא יתכן שלא יהיה שופט בבית הדין העליון מקרב הציבור הספרדי היודע ערבית. לוקחים שופט שלום ומעלים אותו ישר לבית הדין העליון, לנו יש שני שופטים בבית המשפט המחוזי, מדוע לא להעלות אחד מהם כשופט בבית הדין העליון. ואם לא מקרב השופטים, הייתי מציע מבין עורכי הדין – עורך דין אבולעפיה או עורך דין דהאן, ראש עירייה, אדם בקיא במשפט. אין לי ספק שיוכלו למלא תפקיד זה. ניקח זאת בחשבון, ולא נתעלם מקיום ציבור גדול זה”.
על כך עונה לו שר המשפטים, פ. רוזנבליט: “אשר לספרדי – עלי להגיד לידידי שיטרית, שלצערי אינני רואה מועמד מתאים בין הספרדים. יש רק מועמד אחד שאולי מתאים, השופט חשין”. השר שטרית מתעקש ותובע מהממשלה להצביע ולהחזיר את רשימת השופטים לשר המשפטים כדי לקבוע “אם אין מקום לאדם מהציבור היודע את הערבים ומדבר ערבית”.
הצעתו של השר שטרית לא התקבלה כמובן, אולם גם בישיבה הבאה (14.7.1948) שדנה בנושא הוא מעלה את הסוגיה. שטרית: “אני מוכרח לחזור על דברי, שאמרתי בישיבה הקודמת שלא השתתף בה מר בן גוריון. מתכוונים להכניס מועמד חדש והובעה משאלה שתינתן תשומת לב למשאלת העדה הספרדית, צוינו כאן שבעה חברים, שאיש מהם אינו מכיר את העדה הספרדית, איש מהם אינו יודע מלה ערבית ואינו מכיר את מנהגי המזרח והארץ. אני מוחה בכל תוקף על דבר זה ומקבל על עצמי להציע אדם בשם העדה הספרדית”. בתשובה עונה לו השר משה שרתוק (לימים משה שרת) “שאלה זו הועמדה כבר על הפרק ודנו בה”. וראש הממשלה דוד בן גוריון מסכם ואומר “אם כן, השאלה מחוץ לסדר היום”. בסיום הישיבה מציע בן גוריון לשטרית להעלות מועמדים בפני שר המשפטים, הצעה שאינה לרוחו של השר שרתוק, שאומר: “בישיבה הקודמת הועלתה השאלה. שר המשפטים הסביר, שיש לשמור על רמה מסוימת של מומחיות משפטית בבית הדין העליון. עורכי הדין, שהציע מר שיטרית, הם כשלעצמם שופטים לא רעים, אולם אינם מגיעים לרמה מינימלית של יוריסטן הראוי להיות בבית דין עליון”.
הדברים אמנם נאמרו לפני 55 שנים, אולם מה שהיה נכון אז, נכון גם היום כשהוא לובש פנים חדשות ומתוחכמות. המערכת אינה עיוורת צבעים, נייטרלית או שקופה, כפי שהיא מתיימרת לא אחת להציג את עצמה כשהיא מבקשת להיות “דמוקרטיה ליברלית”. היא מוטת תרבות ומוטת אידיאולוגיה, ועם תקרת הזכוכית מתמודדים גם היום מזרחים, נשים, ערבים, אתיופים, שחורים וקבוצות מודרות אחרות.
ועוד דבר אחד על ציונות ומזרחים, בשיח הציבורי נתפסים המזרחים שרבים מהם מצביעי ליכוד, כמחרחרי מלחמה, כשונאי ערבים. הנה דברים שאמר השר בכור שטרית בישיבת הממשלה הזמנית מתאריך 23.5.1948 . לו נאמרו הדברים היום, הם היו מציבים אותו הרחק שמאלה מלב הקונצנזוס הציוני.
“אם כבר יש ממשלה, חינוך ובריאות אלה הם תפקידים ממשלתיים. בפרט אם נביא בחשבון שכל הערבים שהיגרו מהארץ לא ישארו בחו”ל. חלק גדול מהם יש להם נכסים עצומים, ניידי ודלא- ניידי והוא ודאי יחזור. אינני סבור שהם השלימו עם רעיון עזיבת הארץ. הם רק חכו להסדר תקין בינינו לבינם. די להוכיח להם רצון טוב כדי שיתחילו לחזור. ודאי תבוא שעה בה תועמד שאלה זו על הפרק לדיון ולהסדר קבוע. אם הם ישובו – ולדעתי ודאי ישובו – אנו צריכים לקבוע דרך שאין בה שום הפליה לגבי חינוך, בריאות ודת וכן שירותים אחרים כמו עזרה סוציאלית, מפני שהם משותפים לכל, הם שירותים ממשלתיים. נצטרך לתת לערבים בדיוק אותה מידה שניתן ליהודים, מכיוון שהם יהיו אזרחי הארץ ובתור אזרחים אינם צריכים להיות מופלים לרעה… ביחס לשאלת הדתות: אין לי שום ספק שהערבים יהיו מעונינים בשאלה זו. ואם נקים משרד לדתות – ויש להקים משרד כזה, יש להביא בחשבון את הערבים ולתת להם בכל אופן את אותן הזכויות שהיו להם אצל ממשלת המנדט. אנחנו עכשיו מחלקים את התיקים והתפקידים – אנו צריכים להיות גמישים במידה ידועה. לעתיד לבוא, כשהערבים יתאוששו, נצטרך למצוא דרך לשיתופם, שאם לא כן יטענו טענה צודקת, שהם אזרחי הארץ ואין משתפים אותם בשום דבר”.
שלומית בנימין היא עיתונאית, וסטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.