שנה וחצי מאוד אינטנסיביות עברו מאז התחלנו את כל העניין, והגיע הזמן לחבר קצת בין כל הקצוות ולעשות סיכום ביניים ראשוני של הפרויקט פורץ-הדרך. אני מבטיח לנסות כמה שיותר קצר.
בקיץ 2006 החלטתי, במסגרת הקליניקה למשפט ורווחה באוניברסיטת ת”א, להקים פרויקט לעידוד, סיוע וליווי התארגנות עובדים במקום עבודתם. היזמה נבעה קודם כל מאמונה בחשיבות של התארגנות עובדים, ומזיהוי הואקום הגדול שהותירה ההסתדרות בארגון העובדים הלא-מאורגנים, אך גם ממחשבה שההתארגנות עשויה להיות בעלת פוטנציאל רב לאכיפת זכויות שמופרות באופן שיטתי בקרב עובדי קבלן.
עשינו מיפוי משפטי וארגוני, שוחחנו עם מנהיגי עבר של מאבקי עובדים בארץ ובחו”ל, תיאמנו עם ארגונים חברתיים מקבילים, והתחלנו לגבש דרכי פעולה – איך נפעל, איך נגיע למקומות העבודה, איך נסייע לארגן, איך נתמודד עם הקשיים וכו`.
השטח, באותם חודשים, היה צחיח לחלוטין. לא שמעו על שום התארגנות עובדים בלתי-מאורגנים. הכלי החשוב הזה – היה זנוח לחלוטין. ממרחק מספר שנים אחורה, נשמעו באוזנינו הדי שבירת המאבק בחיפה כימיקלים-דרום, כפי שתועדו בסרט “שביתה”, וגם הסיום הצורם של מאבק הארעיים בנתב”ג. ואכן רבים גם התקשו להאמין שבשנת 2006-2007 עובדים ייצאו מגדרם, יפעלו בסולידאריות וייטלו סיכונים, והכל כדי להקים ועד עובדים, כביכול מוסד אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח.
אבל המציאות הוכיחה אחרת. וכעבור שנה וחצי אני מרשה לעצמי לומר, בזהירות – שהצלחנו להפריח את השממה:
מאבטחי ביה”ח קפלן, מאבטחי הפקולטה לחקלאות ברחובות, מאבטחי האוניברסיטה העברית (גבעת רם), עובדי המרכז הלוגיסטי בקסטרו, עיתונאי הארץ ודה-מרקר, מלצריות עלית-קופי-טו-גו, עוד לפחות עשר התארגנויות המצויות בעיצומן אך לפני חשיפה (חלקן של מאות עובדים), ופניות חדשות שמגיעות בתדירות הולכת וגוברת.
אז כמובן לא הפרחנו את כל השממה וגם לא חלק קטן ממנה אלא הרבה פחות מזה, אבל מספיק כדי להתניע קדימה את המשך הפרחת השממה, כדי לתת לעובדים רבים את ההבנה והתחושה שזה אפשרי, כדי להאיץ בהסתדרות להתחיל למלא את תפקידה בעניין הזה, וכדי להחזיר את הכלי הזה לדיון הציבורי ולהפוך אותו לרלוונטי גם בשנת 2008.
אבל ההתחלה הייתה מאפס. לרגע חשבנו שבאנו להחזיר עטרה ליושנה – לימים הגדולים כביכול של התארגנות העובדים החלשים. מהר מאוד הבנו שאין בכלל לאן לחזור, כי מסיבות מבניות שקצרה היריעה כאן מלפרט אותן – מעולם לא נבנו בארץ ידע פרקטי מסודר ותרבות של התארגנות עובדים בלתי-מאורגנים ושל התארגנות מפעלית.
אז התחלנו לבנות אותו בעצמנו.
והסתבר עם הזמן, שזה לא שעד שהתחלנו לפעול עובדים בלתי-מאורגנים לא רצו להתארגן. הרצון לדעתנו היה קיים, לפחות אצל מעטים. אבל לא היה את הגורם הזמין שילווה בסיוע ארגוני-משפטי מהשנייה הראשונה, שיבהיר מראש שזה אפשרי (על אף הסיכונים והמכשולים הרבים), ידריך כיצד כדאי לעשות זאת, ויהווה גורם מקצועי אמין לעשות איתו את כל הדרך יד ביד.
ההתחלה הייתה עם מאבטחי ביה”ח קפלן. הם הגיעו אלינו, בראשות יואב לוי, ורצו לראות איך מתארגנים. התחלנו לעבוד יחד ולהקים ועד, וגם פנינו איתם להסתדרות ברחובות, שסירבה להכיר בוועד, עד שנאלצה לעשות זאת משיקולי תדמית, אך לאחר מכן לא פעלה מספיק למען הוועד. עם הזמן יואב לוי גיבש יכולת פעולה עצמאית וגם החל להעביר את בשורת התארגנות המאבטחים למקומות נוספים.
החיבור של הפרויקט בקליניקה לשטח הלך והתחזק, לא מעט בזכות ליאת יקיר – דוקטורנטית במכון ויצמן ופעילה חברתית (אשר ניסתה לסייע עוד להתארגנות המאבטחים הראשונה, במכון ויצמן, התארגנות אשר פעלה עוד טרם ימי הפרויקט בקליניקה, אם כי הייתה בעייתית ושנויה במחלוקת).
אחרי מאבטחי בי”ח קפלן הגיעו אלינו מאבטחי הפקולטה לחקלאות ברחובות. סייענו להם להקים ועד לתפארת, בראשות קובי קרטה. למרבה הצער מה שהחל בקטן יחסית עם מאבטחי קפלן המשיך ביתר שאת בפקולטה לחקלאות – מכבש לחצים ממושך וקשה על חברי הוועד מצד ההסתדרות ברחובות, שלא להסתייע בקליניקה, אלא רק בהסתדרות, אף שזו בקושי נתנה הכרה לוועדים אלו ובקושי קידמה את עניינם. הוועד החזק עמד במכבש הלחצים והשתחרר מהלפיתה לטובת פעילות אפקטיבית ופורה מול המעסיק ובסיוע הקליניקה.
אחריהם הגיעו אלינו מאבטחי האוניברסיטה העברית (גבעת רם). למודי ניסיון מר, את הוועד הזה, בראשות משה ברקוביץ`, סייענו להקים באופן עצמאי לחלוטין, ורק מאוחר יותר הצענו להסתדרות להצטרף.
מאז אנו עובדים עם עוד לפחות שלושה וועדי מאבטחים, שלא ניתן לחשוף אותם בשלב זה. וועדי המאבטחים, הכוללים בין 60 ל-90 מאבטחים בכל ועד, מגיעים בסיוענו בתוך קצר יחסית להישגים משמעותיים, בסכומים של מאות אלפי שקלים, כמו אכיפת תשלומי פנסיה כולל החזרים רטרואקטיביים עבור כל תקופת העבודה, הפסקת ניכויים אסורים וקנסות למיניהם והחזרים רטרואקטיביים מספר שנים אחורה, תיקון תשלומים נמוכים מידי עבור דמי הבראה וימי חופשה, ושורה ארוכה של שיפורים נוספים, בתנאי השכר ובעיקר בתנאי העבודה.
במקביל הגיעו אלינו עיתונאי הארץ ודה-מרקר. סייענו להם להתארגן, הבאנו אותם להסתדרות אך לאחר שזו בחרה שלא להרים את הכפפה המורכבת הזו, עשינו את החיבור לאגודת העיתונאים (בראשות יוסי בר-מוחא) שבשמחה החלה לנער את האבק מהכובע הישן שלה כארגון עובדים. נערכו אסיפות עובדים דרמטיות עם מעל 100 עיתונאים, ובמהלך ממושך ומורכב סייענו לוועד הנבחר – בראשות אריאל גוטליב וקרן דותן – לבסס יציגות עבור מעל 400 העיתונאים בעיתון המחולקים למקצועות שונים ונפרדים, ולנהל התכתבות ממושכת מול ההנהלה והבעלים אשר הביעו התנגדות נחרצת ועקרונית לכל יחסי עבודה ודיון קיבוציים. לאחרונה, אחרי כמעט שנה, הכיר העיתון בוועד העובדים וביציגות הארגון, והחל בין הצדדים מו”מ.
בשלב מסוים החלו פעילים חברתיים בולטים לתמוך ולגבות את פעילות הקליניקה בנושא, והחל תהליך לבניית תשתית שתנסה להרחיב את הפעילות ולהוות אלטרנטיבה איגוד-מקצועית. בין הפעילים המרכזיים – ד”ר עמי וטורי, שי כהן, ליאת יקיר, אסף מנור, שי גלי ואלה אלון.
בהמשך סייענו להקמת נציגות עובדים במרכז הלוגיסטי של חברת קסטרו מודל בע”מ, בראשות דייגו שירטה. גם כאן החברה סירבה לקיים כל מו”מ קיבוצי, אבל יחד עם זאת, ולאחר שספגה מחאת הפגנות ותקשורת של פעילים חברתיים ועובדים, העלתה לרוב עובדי המרכז את השכר ב- 10%, ואת מכסת ימי החופשה, שני עניינים שהיוו את הדרישות העיקריות של הנציגות.
בקיץ 2007 סייענו להקים נציגות מלצריות, בראשות לימור אלמגור, בבית-קפה/מסעדה של חברת עלית-קופי-טו-גו ליד אוניברסיטת ת”א. בפגישות מו”מ נענו דרישות רבות של הנציגות שעיקרן היה אכיפת זכויות לפי חוק, אך העובדות יצאו למאבק בעיקר כנגד אופן חלוקת הטיפים והשימוש הפסול שנעשה בהם, ובנושא הזה לא הייתה היענות מצד ההנהלה. לכן הכרזנו עם הנציגות על סכסוך עבודה ושביתה ראשונים בישראל בבית קפה או מסעדה. בעקבות זאת התקיימה סדרה נוספת של ישיבות מו”מ, אך משנושא הטיפים לא נענה והמו”מ הפך עקר, פרצה שביתה מלאה במסעדה. בסיוע אינטנסיבי של אסף מנור ושל פעילים חברתיים רבים, השביתה נמשכה 13 ימים, וזכתה לשיתוף פעולה מצד ציבור הלקוחות שהותיר את המקום כמעט שומם, ולהד תקשורתי רב. בעקבות פריצת דרך בפגישות מו”מ בפורום מצומצם במהלך ימי השביתה האחרונים, ייצגנו את הנציגות בשתי ישיבות תווך ממושכות באמצעות האגף ליחסי עבודה במשרד התמ”ת (מחוז ת”א – עו”ד ליליאן פרגמנט), שבסופן הושגו הסכמות עם ההנהלה, בהן נענתה כמעט במלואה דרישתן העיקרית של העובדות שעבורה יצאו למאבק.
כאמור, אנו מסייעים למקומות רבים נוספים, וזרם הפניות הולך וגובר.
לשמחתנו, המגמה, ההצלחות והפרסומים עליהן עשו את שלהם, ונראה שהתמונה היום מתחילה קצת להשתנות: יותר עובדים מודעים לאפשרות של התארגנות ושוקלים אותה; התקשורת מתחילה לדבר על גל חדש, על “אופנה” חדשה; ואולי העיקר – הצלחנו לעורר את ההסתדרות לעניין ואנחנו מאוד שמחים על זה.
לא יותר מ- 11 עובדים שחתמו על מסמך מינוי נציגות עובדים, בסניף אחד בלבד מתוך סניפים רבים של רשת אחת, ועוד בתחום של בתי-קפה – זה משהו שעד לא מזמן היה מעניין את ההסתדרות כקליפת השום. אבל עבודתה הנוכחית עם ההתארגנות בקופי-בין – מוכיחה לשמחתנו שזה בהחלט השתנה. ובדייויד אינטרקונטיננטל, ובישראייר.
יש עוד המון ליזום, ללחוץ, להקים, לשנות ולשכנע, אבל פריצת הדרך הראשונית – כך אני מקווה – כבר מאחורינו.
על הקשיים הרבים, הלקחים, והאתגרים המשפטיים והארגוניים – בפעם אחרת…