התכוונו או לא התכוונו? זו אינה השאלה

נראה שבתום המבצע הנוכחי, כבכל סבב לחימה קודם בעזה, מניין ההרוגים והפצועים בקרב הפלסטינים – ובפרט האזרחים, כלומר הלא לוחמים, הפלסטינים – יהיה רב מאוד. עם תום המבצע מספר ההרוגים שנספרו עד כה עולה על 1,800, רובם אזרחים, רבים מהם ילדים ו-187,000 עקורים מבתיהם. כך לפי נתונים של האו”ם. במסמך יש גם נתונים קשים אחרים על המצב ההומניטרי בעזה.

מאחר שאבדות ופגיעות אלה ידועות מראש (לפחות בקירוב), ניתן להניח שההחלטה לצאת למבצע, והתמיכה הציבורית בהחלטה זו, נשענו על מערך שיקולים אשר בין מרכיביו נמצאות הצדקות לכאורה לפגיעה הצפויה באזרחים, או לפחות לפגיעה בהיקף מסוים. כלומר, ייתכן שבתחילה התקבלה החלטה לצאת למבצע מוגבל, אך האפשרות של היגררות למבצע רחב יותר הייתה סבירה. כמו כן, כבר בתחילת המבצע, כשנדמה היה שמדובר בפעולה מוגבלת, נרשמו פגיעות באזרחים פלסטינים, למשל בהפצצת בית בחאן-יונס.

אם היינו חושבים שפגיעה באזרחים לעולם אסורה או לעולם מותרת, הרי שלא היה כאן ספק כלל. אבל מאחר ששתי העמדות – תמיד אסור או תמיד מותר – נדמות בלתי סבירות, ראוי לשאול אילו אפיקי הצדקה פתוחים בפני מי שסבור כי הרג אזרחים בעת מלחמה הוא לעיתים רעה הכרחית ומותרת?

נראה שתשובה מקובלת טמונה ברעיון שאזרחים ותשתיות אזרחיות הם לא מטרות לגיטימיות למתקפה ישירה. עם זאת, פגיעות מקריות באזרחים ובתשתיות אזרחיות מותרות, כאשר הן “הכרח מצער” וכל עוד הפגיעות פרופורציונאלית למטרות הלחימה, במידה וזאת לגיטימית. זהו תרגום חופשי שלי לקטע מתוך Leslie C. Green, The Contemporary Law of Armed Conflict, 2nd edition, (Manchester University Press 2000) P.124. רעיון זה נשען על עקרון מוסרי “בסיסי” יותר, המוכר בספרות הפילוסופית כעקרון כפל-התוצאה. עקרון זה מבטא את הרעיון שלעיתים מותר לנו לגרום נזק אף כאשר הנזק הוא בבחינת תוצאה צפויה, אך בלתי רצויה, של פעולותינו המוכוונות למטרה ראויה.

חישבו על מתן תרופה מקלת כאבים לחולה, אשר תחיש את מותו, אל מול מתן רעל מקצר חיים אך מקל על כאבים. ההבדל המוסרי בין התרחישים ברור: מותר, או לכל הפחות סביר לשקול מתן תרופה כזו, אך הרעלה אסורה. אולם, מאחר שהשלכות שתי הפעולות הן זהות דרוש הסבר להבדל, ובפרט לגבי כך שאותו הנזק ממש – החשת המוות – מותר בתרחיש אחד אך אסור בשני. נדמה שעקרון כפל-התוצאה מספק את ההסבר הדרוש, מאחר שהוא מתיר רק נזק שאינו מכוון כמו במקרה של מתן התרופה. מאידך הנזק במקרה של ההרעלה מכוון במטרה לגרום נזק, או כאמצעי להשגת מטרות אחרות.

כאמור, סברה מקובלת למדי היא ששיקול דומה רלוונטי גם בעת לחימה. מעבר לכך, שהעקרון אף מסביר את ההבדל המוסרי שבין מתקפות טרור, לבין פעולות צבאיות לגיטימיות. פעיל הטרור מתכוון לפגוע באזרחים (בין אם כמטרה בפני עצמה, או לשם השגת מטרות פוליטיות-חברתיות), בעוד שלעיתים פעולות צבאיות מונחות על-ידי החובה להגן על אזרחים, וגורמות לנזק לאזרחי האויב כ”תוצר-לוואי” בלתי רצוי ולא מכוון.

שיקולים מונחי כוונות

האם שיקול דומה מנחה את מדיניות ישראל ואת הדיון הציבורי בכל הנוגע למבצע “צוק איתן”? נדמה שכן, לפחות באופן חלקי. אנו מצרים על אזרחים שנפגעו, אך טוענים לאחריות של החמאס. אנו מדגישים שההבדל המוסרי בין ההפצצות “שלנו” לאלה “שלהם” נעוץ בכך שכוונת החמאס לפגוע באזרחים, בעוד שמדינת ישראל פוגעת באזרחים “ללא כוונה”, כהכרח מצער, ואף  מנסה להימנע מפגיעות אלה. ניתן לתהות לגבי הכנות של נסיונות אלה. מאחר שנדמה כי אנו סבורים שהכוונה עושה הבדל משמעותי, המצדיק פגיעות נרחבות באזרחים ובתשתיות אזרחיות, יש לשאול: האם יש ל”כוונה” את הכוח שאנו מייחסים לה? או לחלופין, האם נזק לחפים מפשע מותר רק מאחר שאיננו רוצים בו? אל מול ארועים קשים כל-כך כאסון שהומט על משפחת אבו-ג’אמע המורחבת (25 בני משפחה שנהרגו בהפצצה אחת), הרעיון שהיה מותר להמיתם מאחר שלא רצינו בכך, נדמה אבסורדי.

נראה שתשובה על שאלות אלה תדרוש בחינה מעמיקה של עקרון כפל-התוצאה ושל אפקטיביות העקרון לגבי תרחישים של פגיעה באזרחים בעת לחימה. אני לא מומחה בתחום ולא יכול לערוך בחינה מקיפה דיה, אבל אציין שיש דיונים רבים כאלה בספרות, ובפרט דיונים “מקומיים”. חלקם אף מבקרים את עקרון כפל-התוצאה ומעוררים ספק ממשי ביחס לעקרון ולשיקולים שנסמכים עליו. בכל זאת, גם ללא יכולת לערוך דיון מעמיק ולהגיע להכרעה ברורה בשאלת כפל-התוצאה, נדמה לי שאוכל להציע מגבלה, הנראית לי משכנעת, לגבי כוחן של כוונותינו להתיר פגיעה בחפים מפשע. אני חושב שכוונותינו צריכות להלום את האינטרסים של מי שעשוי להפגע.

מחיר שמשלמים חפים מפשע

גם אם מקבלים את הרעיון ש”הכוונה” יוצרת הבדל מוסרי כלשהו, נדמה לי שהיא אינה מספיקה כדי להתיר פגיעה בחפים מפשע. אני חושב שכוונותינו צריכות להלום אינטרסים סבירים של אלה שעשויים להפגע. הכוונה כאן ב”חפים מפשע” הוא לכל מי שאינו עוסק בפעילות עוינת.

ראשית, האינטרסים והשיקולים של מי שצפוי להפגע, אמורים להיות רלוונטים לגבי השאלה האם מותר לפגוע. טענה זו נראית לי נכונה על-פניה: ודאי שרצונותיהם של בני אדם רלוונטים לגבי השאלה מה יעשה בהם. זו עמדה המבטאת כבוד בסיסי לבני-אדם ולאוטונומיה שלהם. מעבר לכך, האינטרסים והשיקולים של מי שנפגע רלוונטים גם בדוגמא בה דנו קודם. מה שמתיר את הנזק לחולה הסובל (מתן התרופה מקצרת החיים) היא אינה רק העובדה שהמטפל, בניגוד למרעיל, אינו רוצה בנזק, אלא גם (ואולי בעיקר) הרעיון שרובנו, תחת סבל קשה ומתמשך, היינו מוכנים להחיש את מותנו תמורת הקלה.

חישבו גם על תרחיש של חטיפת שבויים. דומה שמותר לנסות לשחרר שבויים אפילו תחת סיכון לחייהם, אולי מאחר שמנקודת מבטם עדיף הסיכון הצפוי מאשר חיי סבל ארוכים בשבי. בדומה לדוגמא הקודמת, מה שמתיר גרימת נזק אפשרית היא, בין השאר, העובדה שיש לשבויים אינטרס סביר להסתכן. אולם מה לגבי תרחיש דומה, בו קיים חשש שבנסיון החילוץ ייפגעו עוברי אורח ולא השבויים? נניח שכדי להגיע לשבויים יש לפרוץ דרך חומה, אשר בסמיכות לה נמצאים עוברי האורח, רק שבתרחיש זה השבויים בטוחים לגמרי. נניח גם שמידת הסיכון האפשרי זהה בשני התרחישים. מספר זהה של שבויים או עוברי אורח עלולים להפגע ואף לשלם בחייהם על נסיון החילוץ. האם העובדה שאיננו רוצים במותם של עוברי האורח, או שהנזק שיוסב להם יהיה בלתי מכוון, מתירה לסכן את חייהם או לפגוע בהם? ודאי שלא.

אפילו אם הקביעה שלי נדמית נחרצת מדי, ומוסכם שיש רק הבדל בין האופן בו מותר לנהוג בשבויים לבין האופן בו מותר לנהוג בעוברי האורח, נראה שלא ניתן לפנות ל”כוונות” כדי להסביר את ההבדל. הרי בשני המקרים מי שמחלץ את השבויים אינו רוצה לגרום נזק לשבויים ואף לא לעוברי האורח, אלא רק צופה שנזק עשוי להתרחש, ואם “כוונות” אינן עושות את ההבדל המוסרי הרי שאין די בהן כדי להתיר את הנזק, וזו כבר מסקנה חשובה. מה שעושה כאן את ההבדל הוא רצונם של עוברי האורח שלא להפגע, או ליתר דיוק העובדה שאין להם אינטרס סביר להפגע. בהעדר אינטרס  כזה, לפחות בתרחישים מהסוג בו דנו, לא ראוי לדרוש מחפים מפשע לשלם ברכושם, בגופם או בחייהם את המחיר של כוונותינו, ראויות ככל שנחשוב אותן. מסקנה זו תקפה גם ביחס למבצע “צוק איתן”, לפחות במובן שגם אם הפגיעות באזרחי עזה אינן מכוונות, עובדה זו לבדה אין בכוחה להתיר את המוות, הפציעות וההרס הנרחב.

כיצד רעיון זה אמור להשפיע על קבלת ההחלטות?

אם ברור כבר שאין די ברצוננו להמנע מפגיעות בכדי להתירן, ובהנחה שידענו שהמבצע יהיה כרוך בפגיעות נרחבות, אזי ההחלטה לצאת למבצע הייתה צריכה להשען על טעמים אחרים המתירים פגיעה, ולא היא החלטה לא לגיטימית. כמו כן, שינוי בעמדתנו בנוגע ללגיטימיות או להיעדר הלגיטימיות של פגיעה באזרחים, היה אמור להשפיע לא רק על היציאה למבצע, אלא גם על ההחלטות שקדמו למבצע, ואולי אף תרמו להסלמה כמו מאסרם המחודש של משוחררי עסקת שליט, ואף על  המדיניות הכללית של ישראל “בין המבצעים”. כוונתי כאן היא שאם המחיר המוסרי של עימות צבאי היה נראה כזה שאיננו מוכנים לשאת, אז הייתה בידינו מוטיבציה חזקה יותר למיצוי כל האפשרויות המדיניות.

ייתכן ששיקולים לגבי התוצאות האפשריות של המנעות מפעולה צבאית כמו המשך הירי לדרום, פגיעה אפשרית בכוח ההרתעה וכו’, היו מכריעים לטובת המבצע. אבל זו שאלה שמחוץ לתחום הדיון הנוכחי. במקרה כזה, היה צריך לבסס את הטענה שהתוצאות האפשריות של המנעות מהמבצע, בטווח המיידי ולאורך זמן, הן חמורות יותר מהתוצאות להן אנו עומדים לגרום בנוגע לחייהם ולרווחתם של תושבי ישראל ועזה גם יחד.

עדי ליבוביץ’ הוא סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה

עוד על מבצע “צוק איתן”